לא שוברים שתיקה

 

השוק הסיטונאי בחברון, 2006. דן זלצר

באשר לעדיות החדשות של "שוברים השתיקה", אין העניין נוגע לסוגיה משפטית (למרות ניסיונות הצבא לבטל את תוקפם בשל העדר "נתונים מדוייקים"), לא להתרופפות בפקודות הירי, לא לנהלים קלוקלים ולא ל"אווירה" כזו או אחרת שהשרו המפקדים (על המחדל בלבנון, בשביל גלעד, שדרות וכו'). זהו סנדרום ישן נושן המכונה שנאה. ככה סתם, הסיבות באות בדיעבד וגזענות היא רק וריאציה-על-הנושא, לא הדבר עצמו.

הרי כולם ירו, נתנו להם אז קדימה, יורים, לא נתנו פקודות מדוייקות, אז הם לא דייקו, אמרו להם שכולם מופללים, אז כולם אשמים. ומה, תחו עיניהם מראות? האם יש להגיד להם מפורשות כי לא יפה לירות על חפים מפשע, על נשים, על ילדים או על סתם עוברי אורח עם פנס חשוד ביד, "לרכך" שכונות שלמות, עם זרחן או בלי זרחן? לא. הם ראו היטב, בין הכוונות כולם שווים, כולם "ג'וני", "ערבושים" כמאמר השר.

לכן, אין מקום למשפט, לא לועדת חקירה ולא לחשבון נפש לאומי. לא מדובר במחדל מקומי של איזה עשב שוטה ולא בכשל מערכתי על שהתיר הוראות שנויות במחלוקת. המון החיילים ואיתם ה"עם" שבעורף, על המנהיגים והפקידים והשופטים והתקשורת – כולם גם יחד אכולי שנאה, מונעי נקם וקנאה שטופה - אבל יודעים לשתוק יפה. בנסיבות מסויימות אלה הם רגשות לגיטימיים. אולי רק לא כל כך מועילים בשלב זה, אך בכל מקרה כדאי תמיד לדבר גלויות – גם על השנאות שלנו. טוב עשו "שוברים שתיקה" בתיעוד האנונימי של השנאה הלאומית באשר היא חסרת שם או דרגה או תפקיד. אולם מעומק השתיקה וההדחקה הציבורית נדמה כי עיקר התועלת תצמח, אם בכלל, להיסטוריונים של העתיד לכשירשמו את תולדות התדרדרותה ונפילתה של מדינת ישראל. ואילו מעשי הזוועה עצמם, כל כמה שנחריש ונשתיק, הם כבר חרוטים היטב ברוח וזו לא ידועה בסלחנותה. היא רק מתמהמהת.