מתאגרף בזירה: על תיעוד וסמלים והקשר הלא הכרחי ביניהם

"אתה אישיות גבולית" אמרה חברה בבר שכונתי הומה, ועודני תוהה אם היתה זו מחמאה או מחאה (האחת עוקצת בסטיה אפשרית והשניה מחמיאה באפשרות סוטה). שבועיים קודם אספתי סריקות של ארבעה סרטים שצולמו אי–אז בסוף הקיץ והבוקר נגשתי אליהם שוב, לבחון את גבולות אישיותי הסוררת. ראשית בא הברירה והמיון אחר דימויי משמעותי והולם ואז בא הרכבם לקו מתמשך ורציף (תוך ברירה נוספת). עד כאן, חשבתי לעצמי, אני נורמלי. בעודם מסודרים על המסך ניסיתי להבין מה משך וסקרן אותי באירוע המצולם, מה משך את המצולמים ולבסוף, מה הוא זה המצולם. חשבתי על שיברי הנפשות הניבטות, על הופעתם המשכנעת ועל חזותם המוחלטת. נדמה שלא זכרתי אותם כלל, לא את הפרצופים הללו, לא את הסצינות, ובעיקר, אף לא אחד מהרגעים המתועדים. זכור לי שהמעטתי להביט בעיינית ושלרוב כיוונתי את המצלמה (ונקרתי) כרפלקס סקרנות קצר. תהי השיטה אשר יבחר הצלם, כעת על המסך עומדות הדמויות כסמנים לפיענוח. אין זה "חיפצון" במובן השחוק, כאילו ניטלה מהם אישיותם וחירותם בתהליך של ניכור עצמי (אף שהאפשרות לצערי קיימת, בפרטיקה ובתיאוריה). המסך מקרין את תוצאות המעבר מנוכחות חייה לאות דוממת, גלגול גוף חולף באות נבדל ועצמאי. האות הוא קיניינו של רושמה, והיא שבה ונוצרת באדם (הצופה), לכאורה חפץ למסירה ולעיבוד – אך האות תוכנה חווית כולית נשגבת ומראותה פלא. לכך נתונה סקרנותי ונדמה שכך גם הקהל בזירה.

אותות אילו שייכים כעת לחיי רוח ודעת נפרדים. ניתן לרקוח מהם ראיה ועדות ונתון בתהליך אנליטי (ובתקווה סינטטי) ואפשר שיופיעו כסמל, אות רווי וסוער של רוח חיה, רוח שאין לאומרה אלא בסמל. הסיפור שעולה מבין הסמלים – מתאגרף בזירה.. – אינו נוגע לחירותם או לגופם ונפשם הפרטיקולרית של המצולמים (אף שעד כמה שהסיפור עסוק באיסוף ראיות לזהוי ישנה סכנה שהצד המעבד יפגע בנפשות הסיפור). כסמלים, מופיעות הרוחות בעתיקותם המקורית, הווה משתמשך בו יצורי המימד משחקים לפי קוד נושן. וכראיה עולות הן מצלמם של מתאגרפים וקהל סביב זירה, פולחן מפואר בן אלפי שנים השב ומציץ ומופיע בדמויות מתחלפות, פה בתל–אביב, בפרובינקיה פלסטינה של המערב השוקע.

והנה מופיע הגבול שוב, גבול האישיות, בו האדם חדל להיות מתאגרף בזירת חובבים, הוא כעת גיבור בטקס יצרי ואקסטאטי של מאבק, סבל ותהילה. ריכוזו ומיומנותו גוברים על פחדיו והוא מקריב עצמו לגורל, עיתים יפצע ויובס ועיתים יתהדר בזרי דפנה ובמראה אפולו, מחזה השמור בעיני הקהל לחזון אלוה, להתגלמות האל בבשר החי. האירוע מורכב מחזורים מרוכזים של אלימות, הרפיה והכנה–לסיבוב–נוסף, ומשתתפים בו כל הנוכחים באירוע (בדרגות מעורבות משתנות). הללו מרכזים את רוחם לקראת החזון החי והלה, בתמורה, מודה לקריאתם ומקריב עצמו במימוש החזון בגופו. המתאגרף חוצה את גבולות אישיותו והקהל מצטופף בכדי לאפשר זאת ובשביל לחזות בתהליך המעבר החי. ובעוד הסבר פונקציונאלי מביא אותנו בביטחה אל מפתן הסמל וחשיבותו באירוע, על מנת להחשף ולעמוד על תוכן הסמל עלינו לחוות במתאגרף כבחזון – או אז נתוודע לסיפור הגבורה המגולם בדמות המתאגרף החולף.

אין זה מפתיעה שמתבלבלים כה בימינו נוכח מיני האמתות שניתנו לו לאדם למצוא, וכי נוטים להמעיט בחשיבות כל אות יחידה, שכן רבות מספור הן ומי זה שידע את כולן. יחידות הופעתן גם-היא מקשה לשחזר את תוכנן כערובה לאמיתותן האמפירית-מדעית, אף שזה האחרון, המדע, גם הוא נולד באות ייחודי ורק מתהדר באיצטלת שיחזורו התיאורתי (שהרי אין אירוע, כל אירוע, חוזר על עצמו.. איפושהו יש לזה הוכחה מתמטית). אולם לאמת פנים ומינים אינספור – ולאמת טעם ומידה יחידנים, הללו שניכרים באיכות חווית ההכרה הביוגרפית. לכל מצב הכרה בעולם סך ראיות ייחודי, ולאור זאת יש להבין את הקושי להשליך ולהקיש בין ראיית הכרה אחת למשנה (והנה שבה תחושת הגבול הטורדת). אולם אין בכך כדי לסלק ולפתור את תוכן הכרת הפנטזיה במחי ברירת-טעם הכרה אחת בלבד. אם לעת–עתה קשה לישב בין תוכן אקסטטי לבין טבלאות נתונים חשבוניים, אל למתודה להכתיב את איכות הכרת העולם אלא לבוא לעזר בתחומה, ולפחות להכיר בתחום השגתה. בפיסיקה (המודרנית, אך גם בעתיקה) מתגלים חוקים שונים הנוגעים לרזולוצית תצפית משתנה,ואף שלא ניתן לישב בין שלל החוקים הסותרים–לכאורה, הרי שבגדר כל מימד החוקים תקפים, וזה ערכם המדעי–טכנולוגי.

וודאי שלא לכל אירוע קיים מימד פולחני ומשמעות סמלית שתוכנה מצוי במצב תודעה לא נורמטיבי, אך לחלקם – יש ויש, ופה מצוי הגבול אותו חוצים כל בוקר מיליוני העמלים בפקקים, עושים את דרכם למימוש הפנטזיה הקיבוצית הקרויה 'מודרנה'. אך נדמה כי גבול זה מסומן רק מצד אחד, מצד הנורמה, דעת רב–קולית ואיתנה המבקשת להסיח לרגע את זכר המיתוס והסמל והרוח החיי לטובת אתיקה חילונית מפוקחת וערה, המפיקה את אליליה בפס יצור ועל–פי תכנון משוער.

ואילו המיתוס עוד חי: בחלום, בסמלים ובשפה האנושית, והללו ממשיכים מצידם לפעול ולהפעיל אותם גופות מונפשות בחלום הנורמה הגדול. לאשורה, רוח הנורמה עכורה ומלאה סיוט ובלהה. בה מנסה האדם לחיות את חייו. עד כמה שהנורמה מחדדת את הגבול ומתעלמת מהתהום כך היא מעצימה את הסיוט למידה פתולוגית, עמוסת פטפוטי רציונאל בטלים.חברתנו גדולה וחזקה ומתוכחמת וכך גם מידת הבידול הפנימי והפירוד החברתי והמרחק ממתפן יעודה, ואלה הם פני סרביני הכרת הרוח. מקור הסיוט (טרם הפך פתולוגי) בגבול שחווה ההכרה עוד טרם היוולדה, ואילו שאר החלום נע בין התאחדות אוקיאנית לפוטנציה אחדותית. התמדת הסיוט, להבדיל, תלויה ועומדת מחוץ להיקף מצומצם זה ואני מסופק עד כמה ניתוחו יועיל. נוכח המאמץ הרציונאלי של ימינו האמון על מציאת פתרונות דוחק לחיים נוכח הסיוט המתפרץ, מפחד לאבד את זהותו אם חלילה יתיר את חווית מלאי ההכרות, נדמה כי גם ניסוח פעולתה הלוקה לא יועיל לה, או לנו.

החלטתי לכן לראות בהערת חברתי מחמאה, לעולם אין מספיק מאלה – ומחאות יש בשפע.

צולם במועדון איגרוף תיאלנדי במרכז קהילתי בדרום תל-אביב. נכחתי במקום 40 דקות בלבד (התחייבות מודחקת ומפתיעה אילצה אותי לעזוב מוקדם מהצפוי ולפני הקרבות ה"באמת מדהימים" כעדות חברה שנשארה עד הסוף), וצלמתי בשני סרטים 160 ו400 אס"א.