שיקופים

צדקה והישרדות בקיבוץ גלויות

Posted in גחמה, צילום by דן זלצר on פברואר 14, 2012

על אפם של הלכות והוראות הפעלה ד'אורייתא, המפרטים את הכרח מתן הצדקה למען יתקן אדם את דרכו התועה, האדם המודרני מציית לחוקי הביולוגיה. המדע המדוייק יודע לפרט את מיני אפשריות הפעולה הנגזרות מתור(ו)ת המשחקים המורות מתי עלינו לרמות ומתי לשתף פעולה למען שימור והצלחה גנטית. וראה זה פלא, שסימולציות ממוחשבות מתורת המשחקים עובדות טוב יותר עם אמבות ועכברי מעבדה מאשר עם מהמרי הבורסה והצרכן הרציונאלי, ועוד פחות מכך עם שליטים פסיכוטיים. פלא. שכן המשחק האבולוציוני התקשה להסביר תופעה די רווחת בעולם החיות, תופעה שזכתה לכינוי 'אלטרואיזם', כלומר הקברה של יכולת (fitness) אישית (בצורת משאבים, נקבה או טרטוריה) למען האחר. דארווין ביסס את תורתו על התנהגות הפרטים בכל מין וקבע כי התנהגות היחיד "never produce in a being anything injurious to itself, for natural selection acts solely by and for the good of each." מאז ימיו של דארווין התיאוריה התפתחה לראות את הקבוצה (group selection) כמכלול בו פרטים מקריבים עצמם למען האחר במאבק ההישרדות של המין. וכך ה'אחר' בביולוגיה הוא אמנם מגוון אך מחושב לפי מידת הקרבה המשפחתית של המקריב (אח, אחיין, דודן וכדומה), מתוך היגיון פעולה ברור: ההקרבה מתבצעת למען תכלית שימור הקבוצה. כך נשמר עיקרון ההישרדות האנוכי של דארווין רק בשינוי אדרת בה הגנים שולטים במשחק בעוד הפרטים בקבוצה משמשים להם פיונים. בעיית האלטרואיזם – אגב מושג שהגה אוגוסט קומנט, אבי הפוזיטיביזם! – מתבהרת לכן כלא יותר מאנוכיות הגנים במאבק על משאבים. זה נשמע הגיוני למדי רק שישנם קבוצות שמקריבות עצמן למען קבוצות אחרות, שלא משתתפות איתן בעיסה הגנטית. שוב, פלא. ובעוד ביולוגים (Hamilton) דנו סלקציה לפי קירבה (kin selection) צצו תיאוריות מתמטיות שידעו לתאר (ולצפות מראש) אם קבוצה בוחרת בהתנהגות אנוכית או אלטרואיסטית (Price). תיאורמה מתמטית ידעה להראות כי התנהגות אנוכית של פרט טובה מפרט אלטרואיסטי – אך גם כי שיתוף פעולה אלטרואיסטי טוב מהתנהגות אנוכית של כמה אלפות. טוב משמש פה במובן 'טוב להישרדות המין'. ועוד פלא: מינים שונים משתפים פעולה, מקריבים האחד לשני (נלחמים באוייבים של אחר וכדומה) בעבור הישרדות הדדית. ומנגד, אחרים פוגעים בעצמם, בבני מינם ובמינם שכנים, בצורה שכל מודל מתמטי של תורת המשחקים יאלץ לחשבן כחסרת שחר בעבור עיקרון הישרדות (של היחיד והקבוצה גם יחד!). והחשבון ממשיך: האדם המודרני הציב במרכז את האגו, ולפי מיטב המסורת הנוצרית קבע את טיבו המרושע והאנוכי. מאוגוסטינוס עבור בהובס ולאקן עובר קו דק של אמונה חרדה ברוע האנושי. האחרון אף קבע כי הצו הישועי ל"אהוב את שכנך כעצמך" אינו אלה אירוניה: שהרי האדם שונא את עצמו. ואנו מתפלאים שהסדר החברתי משופע אומללות. לפי החשבון הביולוגי האחרון, פעולה אלטרואיסטית עוקבת שחררת הורמון (oxytocin) מעורר – כך שכל נדבה וצדקה הן לא יותר ולא פחות ממשתנה בפונקציה הביוכימית של יונקים.

להבדיל מהפיסיקה המודרנית שמאז ימיו של ניוטון עברה שיכלולים וקפיצות מחשבה שמזמן הותירו את הרציונליזם הרדקטיבי והנמכניסטי מאחור, הביולוגיה נותרה לא הרחק מדארווין – אמנם עם נושאי דגל קולניים כדוקינס אך נטולת מהפכנים כאינשטיין ושרדינגר והייזנברג ובוהם ועוד ועוד. פלא. והנה עוד אחד: כל בוקר מתאספת קבוצת חברים ישראלים בדרום העיר לחלק תה ולחמניה (עם שוקולד השחר!) לפליטים המחזרים אחר עבודה יומית בצידי הכביש. כאמור, אין תיאוריה מדעית שתסביר את התופעה – אך היא עודנה בגדר עובדה.

להלן הראיות.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה בדרום תל-אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה בדרום תל-אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.


חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.


חלוקת תה ולחמניה לפליטים בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה, תל-אביב, 2012.

לתרומות להמשך פעילות הקבוצה ניתן לפנות למיכאל: 054-4319906

המרכז הגאה: עם פרסום תצלומי העיתונות לשנת 2011

Posted in גחמה, צילום by דן זלצר on פברואר 13, 2012

זה זמן שלא כתבתי פה. את הסיבות לכך אפרט בהזדמנות. לעת עתה אסתפק בהתנצלות לקומץ קוראי הנאמנים. ולעניין הפעם: פרסום רשימת תצלומי העיתונות המצטיינים של 2011. או: אם לא ניראה סקס בסבל על מה עוד נותר לאונן. וויליהם רייך, ונדמה לי ששמו כבר עלה פה בנסיבות דומות, עמד איאז על מקור הסבל של הנפש הפטשיסטית באימפוטנציה אורגזמטית, וזו הזדמנות לברר את מקור העוררות המינית של קוראי עיתונות העילית. ובכן, לבד מהנושאים ה"בוערים" של השנה החולפת – מהפכות הערבים, צונאמי יפאני ומשבר כלכלי מזדחל – עסקו עיתונאים מכובדים ברעות ומפגעים מכובדים לא פחות: זנות וסמים באוקראינה, נישואי קטינות בתימן, רצח פסיכוטי בנורווגיה, אומללות החיים בצפון קוריאה וכדומה, נושאים שמוח קודח סבר אותם לבני ברית הולמים לצד המפרסמים הגדולים.

זוכה במקום הראשון: סמואל אנדרה עבור הניו-יורק טיימס, 2011.

יאסויושי צ'ילבה מיפאן, צלם אי-אף-פי, 2011.

ואם נקבל את ההנחה הפרויידנית בדבר מרכזיות המין לחיי הנפש המשווקת (כי לא כולנו בעלי נפש שיווקית), נמצא כי חדר המיטות של קוראי הטיימס ודומיו מציג נורמה המושתתת על דימוי בעל מאפיין סימבולי מטריד למדי. התצלום הזוכה במקום הראשון עלול להתעות אותנו לחשוב את הסמלים לנוצריים במהותם (ע"ע מריה אוחזת בישוע לאחר ההורדה מהצלב), אך זהו מאפיין פני השטח בלבד. מעיון בשאר התצלומים ניכר כי למרביתם מבנה צורני המדגיש את המרכז. מה שמכונה בג'ארגון קומפוזיציה של "סנטר", וזאת להבדיל ממשקלים קלאסיים הבנויים על ריבוע שתים, שלוש (חיתוך זהב) וחמש.

וריאציות על משולשים פיתגוראים בטבע ובארכיטקטורה

ואם בסמל עסקינן, הרי שהעיסוק במרכז הצורני חשוב לא פחות מרמיזות מיתיות. המרכז לא מייצג עמדה פוליטית (אימפוטינציה לא אורגזמטית מישהו?) כי אם עמדה תיאולוגיתמדינית ממדרגה ראשונה. ולא, נוותר על איזכור שפינוזה בהקשר זה. עמדת המרכז המרחבי מבקשת שיוויון דיאלקטי, סטאטוס קוו החוצה את העולם לניגודים בעלי ערך הדדי וזהה. הוגים מערביים מודרניים רואים לעיתים במרכז צורה של הרמוניה, בעוד אחרים ראו בו מאפיין הגיהנום. אם מתגנב לדעתכם עולם המרכז כמוות או אנתרופיה (כאוס פיסיקלי עם השלכות לעולם החיי ולמדע הידע), אני בדעתכם. מיותר לציין כי מקדשים קלאסיים (ופירמידות!) ניבנו על טהרת השלישים (ולעיתים רבעים וחמישיות), כלומר מתוך עמדה של מתח ושינוי, תנועה לעבר סדר – שמרכזה חוסר השיוויון המשקלי (והאחר) וייצירת היררכיה רציונאלית. שכן הצורה (הדו או תלת מימדית) מאפשרת רפלקסיה מופשטת מורכבת. בצידה האחד עומד הלוגוס (נאמר לשם פשטות הרעיון) ובצידה השני הנומוס (הוא החוק בעל יחס קבועמתמטי). צורות לא סתם מגרות את העין והמחשבה אלה מהוות מוקד לתכלית וזהות בעולם. וכך, אם נחשוב על צורות כלוגוסנומוס נמצא כי האחד הוא כמובן הגרעין, המקור הנקודה והעיגול; השנים הוא עיקרון הניגוד, הדואליות והשיוויון, המוצא את ביטויו בקו; ואילו השלוש הוא מקור המרחב (חיבור צורני ראשון בין נקודה וקו), מקור הריבוי (הארבע ואילך), אשר עבור ההודים נקרא "אמא", או תעלת הלידה שעל האחדות והניגוד לעבור כדי להתממש בעולם. הפשטה זו של עולם המספרים והצורות עומדת בבסיס הולדת הרציונליות, או ה'רציו', הוא היחס (1:2 או 1:3 וכדומה) שנמצא בין הצורות והמספרים, יחס קבוע שמאפשר גם להבין את הטבע בצורה מופשטת וגם לחזות את הצעד הבא מתוך חוק היחס הקבוע. חוקי היחס הצורני/מספרי – העתיקים כמו המודרניים – נמצאים בכל תופעה טבעית, מתבניות פיזור (distribution patterns) אטומים, התפשטות וגידול אורגני ועד הווצרות גלקסיות. היחס הוא נקודת מפנה במחשבה על ההרמוניה כתנועה שלמה ורציפה של יצירה.

Siri Yantra

וכך, העיסוק האסטתי, שבימינו זנח את לימודי הטבע, בונה ויוצר עולם צורני בו העיקרון היחסי משמש ערובה לקיומו ולמשמעותו. כלומר שמבנה לא הרמוני, לא רק שהפר את היחסים בעולם אלא שזו מבנה שלא יוכל להתקיים לאוך זמן. בעולם העתיק, עקרונות הרמוניים שימשו במוסיקה וארכיטקטורה כמו ברפואה: כל מבנה הרמוני נשא בחובו את הערך המוכנן של מטרת היצירה. והנה לנו, אחרי אקסקורסוס קצר, עיקרון אסטתי מכונן של צילום עיתונות בימינו. עיקרון המרכז אינו המצאה מודרנית אף שלא בקלות נוכל לדבר על יוצרים העושים בו שימוש מודע ומכוון כמו בעולם העתיק. המרכז העתיק לעולם לא מגיע לבד, אלה חייב שיורכב מיחסים, לפי שמתוך השיוויון הדיכוטומי נוצרים ועולים כוחות היצירה. הסירי ינטרה הוא אולי דוגמה טובה לשימוש המרכז (במקרה זה מרכז העיגול, כלומר האחד) לתיאור יחסים מורכבים. הוא מורכב תשעה משולשים, ארבעה עם קודקוד למעלה וחמשה עם קוקדוק למטה, יחדיו נוצרים 42 פרגמנטים של משולשים סביב מרכז – ואין עוד קומבינציה של משולשים סביב מרכז המאורגנת בשלמות שכזו.

תרשים ספירלי-גאומרטרי של שורש 5 לפי יחסים ראשוניים 1:2 ו-1:3

עד כמה שמפתה לחשוב על רעיון השלמות המורכבת החבוי בסירי ינטרה, נשוב למרכז של ימינו. והנה ימים סוערים, מלאי חרדה ואיום, ימים בהם אדם ממאן לפתוח עיתון מחשש לבשורות איוב התלויות על בלימה כנגד סדר יומו המתדרדר. וככל שימאן כך יתפתה לברר את גודל הצרה, אם קרובה או עוד מתמהמהת, אם פגע בשכן, בידיד או באויב. פתוח יפתח את העיתון ושם: פרסומות על גבי צרותם של אחרים. לא הפלקטון הנכחד והדגה וזרימת הים, לא הדבורים האבודים והאבקנים המיותמים והמזון המהונדס, לא תזוזת הצפון המגנטי וציר הארץ, וכן, גם לא על זונות מכורות בניויורק, לא על רוצחים פסיכוטיים בוול סטריט ולא, הן תדעו, על אומללות החיים של מרבית יושבי הכרך המערבי הנחשק. האימפוטנציה העיתונאית הבאה לידי ביטוי במרכז הדיאלקטי היא סימפטום החברה שזנחה זה מכבר את עיקרון היחס הצורני היוצר. אבל כבר כתבתי די והותר בשביל בלוג זנוח שכזה. נסיים עם כן במקבץ תצלומים נבחרים של השבוע שהיה בהארץ:

תומר אפלבויים ל'הארץ', 2012.

אוליבייה פיטוסי ל'הארץ', 2012.

תומר אפלבויים ל'הארץ', 2012.

 

ושלא כמנהגי, הנה המלצה לקריאה נוספת בנושא הגיאומטריה העתיקה:

http://www.getcited.org/pub/102640230

http://www.getcited.org/pub/102150375

360 מעלות של אימה טכנולוגית

Posted in Uncategorized, גחמה, צילום by דן זלצר on אפריל 5, 2011

http://www.360cities.net/javascripts/krpano/krpano.swf
Damage in Rikuzen-Takada, Iwate Pref. (13) in Japan
(אני לא מבין מדוע הקוד לא עלה ומקושר כמו שאמור אבל ככה זה – לחצו על הקישור השני לקבלה הרצויה)

הנה שוב באה הטכנולוגיה לעזרת הדימיון הכושל והשכל הנחשל, משמשת את המסלול הדורסלי והונטרלי של המערכת וויזואלית המשוערת כדי שנבין את עוצמת ההרס. ואני שוב לא משוכנע שזה עוזר, לא להבנה ולא לסמפטיה ולא לאמפטיה ולא לפיוס הרוחות הכועסות והמטורללות-אפס של זמנינו. שוב עולה הצילום כתחליף וכאקסטנציה של העין האנושית, כמו משקפים שרק עולות במספר – יש בה עדות ממשית להמשך הניוון השרירי והתלות בעדשה. אנו לא נעשים מודעים יותר, מיודעים יותר, רואים למרחק או לעומק, כי אם ההפך הוא הנכון: הגברת ה"כמות" וה"איכות" תרמה עד כה לירידה ביכולת הרגשית/רוחנית/תבונית (בחרו את המושג הפרדיגמטי ההולם לכם), והמתבונן למד כעת לשכלת (עקרונות תבוניים) ולכמת (עקרונות מהותיים) ולצרוך (היסטוריה מתה) ולשמור עצמו הרחק מכל התמודדות אנושית הולמת: אבל, אימה, הכרת תודה ושייכות ואפסות וכדומה.

מתאגרף בזירה: על תיעוד וסמלים והקשר הלא הכרחי ביניהם

Posted in Uncategorized, גחמה, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אפריל 1, 2011


"אתה אישיות גבולית" אמרה חברה בבר שכונתי הומה, ועודני תוהה אם היתה זו מחמאה או מחאה (האחת עוקצת בסטיה אפשרית והשניה מחמיאה באפשרות סוטה). שבועיים קודם אספתי סריקות של ארבעה סרטים שצולמו איאז בסוף הקיץ והבוקר נגשתי אליהם שוב, לבחון את גבולות אישיותי הסוררת. ראשית בא הברירה והמיון אחר דימויי משמעותי והולם ואז בא הרכבם לקו מתמשך ורציף (תוך ברירה נוספת). עד כאן, חשבתי לעצמי, אני נורמלי. בעודם מסודרים על המסך ניסיתי להבין מה משך וסקרן אותי באירוע המצולם, מה משך את המצולמים ולבסוף, מה הוא זה המצולם. חשבתי על שיברי הנפשות הניבטות, על הופעתם המשכנעת ועל חזותם המוחלטת. נדמה שלא זכרתי אותם כלל, לא את הפרצופים הללו, לא את הסצינות, ובעיקר, אף לא אחד מהרגעים המתועדים. זכור לי שהמעטתי להביט בעיינית ושלרוב כיוונתי את המצלמה (ונקרתי) כרפלקס סקרנות קצר. תהי השיטה אשר יבחר הצלם, כעת על המסך עומדות הדמויות כסמנים לפיענוח. אין זה "חיפצון" במובן השחוק, כאילו ניטלה מהם אישיותם וחירותם בתהליך של ניכור עצמי (אף שהאפשרות לצערי קיימת, בפרטיקה ובתיאוריה). המסך מקרין את תוצאות המעבר מנוכחות חייה לאות דוממת, גלגול גוף חולף באות נבדל ועצמאי. האות הוא קיניינו של רושמה, והיא שבה ונוצרת באדם (הצופה), לכאורה חפץ למסירה ולעיבוד – אך האות תוכנה חווית כולית נשגבת ומראותה פלא. לכך נתונה סקרנותי ונדמה שכך גם הקהל בזירה.

אותות אילו שייכים כעת לחיי רוח ודעת נפרדים. ניתן לרקוח מהם ראיה ועדות ונתון בתהליך אנליטי (ובתקווה סינטטי) ואפשר שיופיעו כסמל, אות רווי וסוער של רוח חיה, רוח שאין לאומרה אלא בסמל. הסיפור שעולה מבין הסמלים – מתאגרף בזירה.. – אינו נוגע לחירותם או לגופם ונפשם הפרטיקולרית של המצולמים (אף שעד כמה שהסיפור עסוק באיסוף ראיות לזהוי ישנה סכנה שהצד המעבד יפגע בנפשות הסיפור). כסמלים, מופיעות הרוחות בעתיקותם המקורית, הווה משתמשך בו יצורי המימד משחקים לפי קוד נושן. וכראיה עולות הן מצלמם של מתאגרפים וקהל סביב זירה, פולחן מפואר בן אלפי שנים השב ומציץ ומופיע בדמויות מתחלפות, פה בתלאביב, בפרובינקיה פלסטינה של המערב השוקע.

והנה מופיע הגבול שוב, גבול האישיות, בו האדם חדל להיות מתאגרף בזירת חובבים, הוא כעת גיבור בטקס יצרי ואקסטאטי של מאבק, סבל ותהילה. ריכוזו ומיומנותו גוברים על פחדיו והוא מקריב עצמו לגורל, עיתים יפצע ויובס ועיתים יתהדר בזרי דפנה ובמראה אפולו, מחזה השמור בעיני הקהל לחזון אלוה, להתגלמות האל בבשר החי. האירוע מורכב מחזורים מרוכזים של אלימות, הרפיה והכנהלסיבובנוסף, ומשתתפים בו כל הנוכחים באירוע (בדרגות מעורבות משתנות). הללו מרכזים את רוחם לקראת החזון החי והלה, בתמורה, מודה לקריאתם ומקריב עצמו במימוש החזון בגופו. המתאגרף חוצה את גבולות אישיותו והקהל מצטופף בכדי לאפשר זאת ובשביל לחזות בתהליך המעבר החי. ובעוד הסבר פונקציונאלי מביא אותנו בביטחה אל מפתן הסמל וחשיבותו באירוע, על מנת להחשף ולעמוד על תוכן הסמל עלינו לחוות במתאגרף כבחזון – או אז נתוודע לסיפור הגבורה המגולם בדמות המתאגרף החולף.

אין זה מפתיעה שמתבלבלים כה בימינו נוכח מיני האמתות שניתנו לו לאדם למצוא, וכי נוטים להמעיט בחשיבות כל אות יחידה, שכן רבות מספור הן ומי זה שידע את כולן. יחידות הופעתן גם-היא מקשה לשחזר את תוכנן כערובה לאמיתותן האמפירית-מדעית, אף שזה האחרון, המדע, גם הוא נולד באות ייחודי ורק מתהדר באיצטלת שיחזורו התיאורתי (שהרי אין אירוע, כל אירוע, חוזר על עצמו.. איפושהו יש לזה הוכחה מתמטית). אולם לאמת פנים ומינים אינספור – ולאמת טעם ומידה יחידנים, הללו שניכרים באיכות חווית ההכרה הביוגרפית. לכל מצב הכרה בעולם סך ראיות ייחודי, ולאור זאת יש להבין את הקושי להשליך ולהקיש בין ראיית הכרה אחת למשנה (והנה שבה תחושת הגבול הטורדת). אולם אין בכך כדי לסלק ולפתור את תוכן הכרת הפנטזיה במחי ברירת-טעם הכרה אחת בלבד. אם לעתעתה קשה לישב בין תוכן אקסטטי לבין טבלאות נתונים חשבוניים, אל למתודה להכתיב את איכות הכרת העולם אלא לבוא לעזר בתחומה, ולפחות להכיר בתחום השגתה. בפיסיקה (המודרנית, אך גם בעתיקה) מתגלים חוקים שונים הנוגעים לרזולוצית תצפית משתנה,ואף שלא ניתן לישב בין שלל החוקים הסותריםלכאורה, הרי שבגדר כל מימד החוקים תקפים, וזה ערכם המדעיטכנולוגי.

וודאי שלא לכל אירוע קיים מימד פולחני ומשמעות סמלית שתוכנה מצוי במצב תודעה לא נורמטיבי, אך לחלקם – יש ויש, ופה מצוי הגבול אותו חוצים כל בוקר מיליוני העמלים בפקקים, עושים את דרכם למימוש הפנטזיה הקיבוצית הקרויה 'מודרנה'. אך נדמה כי גבול זה מסומן רק מצד אחד, מצד הנורמה, דעת רבקולית ואיתנה המבקשת להסיח לרגע את זכר המיתוס והסמל והרוח החיי לטובת אתיקה חילונית מפוקחת וערה, המפיקה את אליליה בפס יצור ועלפי תכנון משוער.

ואילו המיתוס עוד חי: בחלום, בסמלים ובשפה האנושית, והללו ממשיכים מצידם לפעול ולהפעיל אותם גופות מונפשות בחלום הנורמה הגדוללאשורה, רוח הנורמה עכורה ומלאה סיוט ובלהה. בה מנסה האדם לחיות את חייו. עד כמה שהנורמה מחדדת את הגבול ומתעלמת מהתהום כך היא מעצימה את הסיוט למידה פתולוגית, עמוסת פטפוטי רציונאל בטלים.חברתנו גדולה וחזקה ומתוכחמת וכך גם מידת הבידול הפנימי והפירוד החברתי והמרחק ממתפן יעודה, ואלה הם פני סרביני הכרת הרוח. מקור הסיוט (טרם הפך פתולוגי) בגבול שחווה ההכרה עוד טרם היוולדה, ואילו שאר החלום נע בין התאחדות אוקיאנית לפוטנציה אחדותית. התמדת הסיוט, להבדיל, תלויה ועומדת מחוץ להיקף מצומצם זה ואני מסופק עד כמה ניתוחו יועיל. נוכח המאמץ הרציונאלי של ימינו האמון על מציאת פתרונות דוחק לחיים נוכח הסיוט המתפרץ, מפחד לאבד את זהותו אם חלילה יתיר את חווית מלאי ההכרות, נדמה כי גם ניסוח פעולתה הלוקה לא יועיל לה, או לנו.

החלטתי לכן לראות בהערת חברתי מחמאה, לעולם אין מספיק מאלה – ומחאות יש בשפע.


צולם במועדון איגרוף תיאלנדי במרכז קהילתי בדרום תל-אביב. נכחתי במקום 40 דקות בלבד (התחייבות מודחקת ומפתיעה אילצה אותי לעזוב מוקדם מהצפוי ולפני הקרבות ה"באמת מדהימים" כעדות חברה שנשארה עד הסוף), וצלמתי בשני סרטים 160 ו400 אס"א.

Tagged with: ,

פקולטה מזדמנת

Posted in גחמה, ספקולציה by דן זלצר on נובמבר 13, 2010

נזדמנה לי פרידה מהחוג ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית עם תום השבוע השלישי ללימודי בו ומאז רק מזדמנות השאלות מדוע. ואף שמקרה הפרידה לא הופיע כטיעון סדור אלא בדומה יותר לטענה מוגמרת, הערותי בתגובה לשאלות, שהזדמנו לא מעט מצידן, לא היו סדורות דיין וחלילה אם הכללתי בביטול. אם כן, אנסה להציג את מעט הטעמים האישיים לצד טעמה של הדיסיפלינה – מהמעט שהזדמן לנו.

היא נולדה אישם בשנות החמישים של המאה הקודמת בקרב סוציולוגים פוליטיים בבריטניה, שטעמם המהפרכני לא נעדר את השפעתו של מאקרס וממשיכיו. אולם, הזמנים החדשים הציבו דמות מורד חדש, פוסטמודרני ואמורפי, שמעיניו הופיע העולם מנוכר כדי כך עד שהן המתודה והן מושא המחקר עומדים בה לשאלה מתמדת – ואילו בתור קבוע יחידי נותר רק האופק האוטופי בדבר חתונתם המתמהמהת של החומר הגס לרוח הנאצלה, או אז ימוגר העוול והטמטום לאלתר והיצר המורבידי לשוויון מוחלט יבוא למנוחת נצח. כלומר, אין זה חקר האמת בגדרו של מושא ותנאי – משימה דוגמאטית אמנם אך בעלת פוטנציאל פעולה פתוח, אינסופי, ולכן גם גשמי ומועיל – אלא שאלת-תם ילדותית על המרחק האידיאי (באין מושא, וה”תרבות” היא בדיוק האובייקט החסר, ללא גבול ומידה, המכיל הכל ולא כלום), שאת חוקיו ואופניו אנו יודעים מראש (אידיאה!) וכל שנותר הוא לתעד ו"לחשוף" את העוול, את המרחק המשתנה שבין הצדק לצדקה. מטבע הדברים, אדם שאינו שותף לחוויה פסיכותיאורתית המוזנת מעיסה של קיפוח, אשמה ו"קירבון", אדם זה עלול לעורר בקולגות ייצרים הכופרים בכלל ובעיקר המקודש של "קבלה שיוויונית של  כל 'אחר'". כלומר, לקבל אותי. מנגד, נוכח גודש מוסרנות וצדקנות אפשר לעיתים לחוש הזדהות דווקא עם הכובש הנצלן והאכזר, במחילה, גם הוא טיפש ומיסכן ונטוע עמוק בקדירה המהבילה כמו כולם אך מסנגרו עלול, כאמור, לפגוע באידיאל – וממילא גם בכלל.

על החכם, אומר לאוצ'ה, שאין הוא  מרחם גם אם נדמה כי בהפרדות ובפערים אין אחדות, וניטשה הטוב מהדיר כי זכותו של החכם לטיפשות היא בגדר חובה. כעבור שלושה שבועות נוכחתי כי אין טיפשות בחוג ללימודי תרבות, ואילו רחמות יש בה בשפע. ויש מעלה ברחמים, והיא אינה מעלה אנושית לטעמי יותר משהיא רוחניתביולוגית, אך לעניין הפקולטה, מעלותיה הרבים לא כיסו על העדר כל מידה מחקרית – תהא דוגמאטית הטיפשה ככול שתהיה – ועל כך מחלוקתי. הווה ננסח זאת עם-כן בכלל דוגמאטי: עד כמה שהאדם נועץ בפלא החיים – אין לו תורה ואין לו גבול ואין לו מורה אלא הרוח לבדו, ועד כמה שהוא נועץ בקיים – הוא חוקר במושא השלם בגדרו, ועד כמה שהוא יוצר – יוצר הוא תורה, לגדור בה פלא.

ובנימה זו, נרשמתי למבואות לביולוגיה ולפיסיקה. עדכונים צפויים מהדרך.

בקולה של ג'ולי

Posted in גחמה by דן זלצר on מרץ 3, 2009

כשמרגישים קצת רע והשוק לעיתו קורס והעבודה אל האופק נמוגה ושכר הדירה שוב בפתח וכל העולם כולו גשר צר מאוד, צר ומאוד – טוב להזכר בקולה של ג'ולי, עוגיית המדלן שלי.

http://www.youtube.com/watch?v=-LBBVAO2J6k