שיקופים

מתאגרף בזירה: על תיעוד וסמלים והקשר הלא הכרחי ביניהם

Posted in Uncategorized, גחמה, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אפריל 1, 2011


"אתה אישיות גבולית" אמרה חברה בבר שכונתי הומה, ועודני תוהה אם היתה זו מחמאה או מחאה (האחת עוקצת בסטיה אפשרית והשניה מחמיאה באפשרות סוטה). שבועיים קודם אספתי סריקות של ארבעה סרטים שצולמו איאז בסוף הקיץ והבוקר נגשתי אליהם שוב, לבחון את גבולות אישיותי הסוררת. ראשית בא הברירה והמיון אחר דימויי משמעותי והולם ואז בא הרכבם לקו מתמשך ורציף (תוך ברירה נוספת). עד כאן, חשבתי לעצמי, אני נורמלי. בעודם מסודרים על המסך ניסיתי להבין מה משך וסקרן אותי באירוע המצולם, מה משך את המצולמים ולבסוף, מה הוא זה המצולם. חשבתי על שיברי הנפשות הניבטות, על הופעתם המשכנעת ועל חזותם המוחלטת. נדמה שלא זכרתי אותם כלל, לא את הפרצופים הללו, לא את הסצינות, ובעיקר, אף לא אחד מהרגעים המתועדים. זכור לי שהמעטתי להביט בעיינית ושלרוב כיוונתי את המצלמה (ונקרתי) כרפלקס סקרנות קצר. תהי השיטה אשר יבחר הצלם, כעת על המסך עומדות הדמויות כסמנים לפיענוח. אין זה "חיפצון" במובן השחוק, כאילו ניטלה מהם אישיותם וחירותם בתהליך של ניכור עצמי (אף שהאפשרות לצערי קיימת, בפרטיקה ובתיאוריה). המסך מקרין את תוצאות המעבר מנוכחות חייה לאות דוממת, גלגול גוף חולף באות נבדל ועצמאי. האות הוא קיניינו של רושמה, והיא שבה ונוצרת באדם (הצופה), לכאורה חפץ למסירה ולעיבוד – אך האות תוכנה חווית כולית נשגבת ומראותה פלא. לכך נתונה סקרנותי ונדמה שכך גם הקהל בזירה.

אותות אילו שייכים כעת לחיי רוח ודעת נפרדים. ניתן לרקוח מהם ראיה ועדות ונתון בתהליך אנליטי (ובתקווה סינטטי) ואפשר שיופיעו כסמל, אות רווי וסוער של רוח חיה, רוח שאין לאומרה אלא בסמל. הסיפור שעולה מבין הסמלים – מתאגרף בזירה.. – אינו נוגע לחירותם או לגופם ונפשם הפרטיקולרית של המצולמים (אף שעד כמה שהסיפור עסוק באיסוף ראיות לזהוי ישנה סכנה שהצד המעבד יפגע בנפשות הסיפור). כסמלים, מופיעות הרוחות בעתיקותם המקורית, הווה משתמשך בו יצורי המימד משחקים לפי קוד נושן. וכראיה עולות הן מצלמם של מתאגרפים וקהל סביב זירה, פולחן מפואר בן אלפי שנים השב ומציץ ומופיע בדמויות מתחלפות, פה בתלאביב, בפרובינקיה פלסטינה של המערב השוקע.

והנה מופיע הגבול שוב, גבול האישיות, בו האדם חדל להיות מתאגרף בזירת חובבים, הוא כעת גיבור בטקס יצרי ואקסטאטי של מאבק, סבל ותהילה. ריכוזו ומיומנותו גוברים על פחדיו והוא מקריב עצמו לגורל, עיתים יפצע ויובס ועיתים יתהדר בזרי דפנה ובמראה אפולו, מחזה השמור בעיני הקהל לחזון אלוה, להתגלמות האל בבשר החי. האירוע מורכב מחזורים מרוכזים של אלימות, הרפיה והכנהלסיבובנוסף, ומשתתפים בו כל הנוכחים באירוע (בדרגות מעורבות משתנות). הללו מרכזים את רוחם לקראת החזון החי והלה, בתמורה, מודה לקריאתם ומקריב עצמו במימוש החזון בגופו. המתאגרף חוצה את גבולות אישיותו והקהל מצטופף בכדי לאפשר זאת ובשביל לחזות בתהליך המעבר החי. ובעוד הסבר פונקציונאלי מביא אותנו בביטחה אל מפתן הסמל וחשיבותו באירוע, על מנת להחשף ולעמוד על תוכן הסמל עלינו לחוות במתאגרף כבחזון – או אז נתוודע לסיפור הגבורה המגולם בדמות המתאגרף החולף.

אין זה מפתיעה שמתבלבלים כה בימינו נוכח מיני האמתות שניתנו לו לאדם למצוא, וכי נוטים להמעיט בחשיבות כל אות יחידה, שכן רבות מספור הן ומי זה שידע את כולן. יחידות הופעתן גם-היא מקשה לשחזר את תוכנן כערובה לאמיתותן האמפירית-מדעית, אף שזה האחרון, המדע, גם הוא נולד באות ייחודי ורק מתהדר באיצטלת שיחזורו התיאורתי (שהרי אין אירוע, כל אירוע, חוזר על עצמו.. איפושהו יש לזה הוכחה מתמטית). אולם לאמת פנים ומינים אינספור – ולאמת טעם ומידה יחידנים, הללו שניכרים באיכות חווית ההכרה הביוגרפית. לכל מצב הכרה בעולם סך ראיות ייחודי, ולאור זאת יש להבין את הקושי להשליך ולהקיש בין ראיית הכרה אחת למשנה (והנה שבה תחושת הגבול הטורדת). אולם אין בכך כדי לסלק ולפתור את תוכן הכרת הפנטזיה במחי ברירת-טעם הכרה אחת בלבד. אם לעתעתה קשה לישב בין תוכן אקסטטי לבין טבלאות נתונים חשבוניים, אל למתודה להכתיב את איכות הכרת העולם אלא לבוא לעזר בתחומה, ולפחות להכיר בתחום השגתה. בפיסיקה (המודרנית, אך גם בעתיקה) מתגלים חוקים שונים הנוגעים לרזולוצית תצפית משתנה,ואף שלא ניתן לישב בין שלל החוקים הסותריםלכאורה, הרי שבגדר כל מימד החוקים תקפים, וזה ערכם המדעיטכנולוגי.

וודאי שלא לכל אירוע קיים מימד פולחני ומשמעות סמלית שתוכנה מצוי במצב תודעה לא נורמטיבי, אך לחלקם – יש ויש, ופה מצוי הגבול אותו חוצים כל בוקר מיליוני העמלים בפקקים, עושים את דרכם למימוש הפנטזיה הקיבוצית הקרויה 'מודרנה'. אך נדמה כי גבול זה מסומן רק מצד אחד, מצד הנורמה, דעת רבקולית ואיתנה המבקשת להסיח לרגע את זכר המיתוס והסמל והרוח החיי לטובת אתיקה חילונית מפוקחת וערה, המפיקה את אליליה בפס יצור ועלפי תכנון משוער.

ואילו המיתוס עוד חי: בחלום, בסמלים ובשפה האנושית, והללו ממשיכים מצידם לפעול ולהפעיל אותם גופות מונפשות בחלום הנורמה הגדוללאשורה, רוח הנורמה עכורה ומלאה סיוט ובלהה. בה מנסה האדם לחיות את חייו. עד כמה שהנורמה מחדדת את הגבול ומתעלמת מהתהום כך היא מעצימה את הסיוט למידה פתולוגית, עמוסת פטפוטי רציונאל בטלים.חברתנו גדולה וחזקה ומתוכחמת וכך גם מידת הבידול הפנימי והפירוד החברתי והמרחק ממתפן יעודה, ואלה הם פני סרביני הכרת הרוח. מקור הסיוט (טרם הפך פתולוגי) בגבול שחווה ההכרה עוד טרם היוולדה, ואילו שאר החלום נע בין התאחדות אוקיאנית לפוטנציה אחדותית. התמדת הסיוט, להבדיל, תלויה ועומדת מחוץ להיקף מצומצם זה ואני מסופק עד כמה ניתוחו יועיל. נוכח המאמץ הרציונאלי של ימינו האמון על מציאת פתרונות דוחק לחיים נוכח הסיוט המתפרץ, מפחד לאבד את זהותו אם חלילה יתיר את חווית מלאי ההכרות, נדמה כי גם ניסוח פעולתה הלוקה לא יועיל לה, או לנו.

החלטתי לכן לראות בהערת חברתי מחמאה, לעולם אין מספיק מאלה – ומחאות יש בשפע.


צולם במועדון איגרוף תיאלנדי במרכז קהילתי בדרום תל-אביב. נכחתי במקום 40 דקות בלבד (התחייבות מודחקת ומפתיעה אילצה אותי לעזוב מוקדם מהצפוי ולפני הקרבות ה"באמת מדהימים" כעדות חברה שנשארה עד הסוף), וצלמתי בשני סרטים 160 ו400 אס"א.

מודעות פרסומת
Tagged with: ,

פקולטה מזדמנת

Posted in גחמה, ספקולציה by דן זלצר on נובמבר 13, 2010

נזדמנה לי פרידה מהחוג ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית עם תום השבוע השלישי ללימודי בו ומאז רק מזדמנות השאלות מדוע. ואף שמקרה הפרידה לא הופיע כטיעון סדור אלא בדומה יותר לטענה מוגמרת, הערותי בתגובה לשאלות, שהזדמנו לא מעט מצידן, לא היו סדורות דיין וחלילה אם הכללתי בביטול. אם כן, אנסה להציג את מעט הטעמים האישיים לצד טעמה של הדיסיפלינה – מהמעט שהזדמן לנו.

היא נולדה אישם בשנות החמישים של המאה הקודמת בקרב סוציולוגים פוליטיים בבריטניה, שטעמם המהפרכני לא נעדר את השפעתו של מאקרס וממשיכיו. אולם, הזמנים החדשים הציבו דמות מורד חדש, פוסטמודרני ואמורפי, שמעיניו הופיע העולם מנוכר כדי כך עד שהן המתודה והן מושא המחקר עומדים בה לשאלה מתמדת – ואילו בתור קבוע יחידי נותר רק האופק האוטופי בדבר חתונתם המתמהמהת של החומר הגס לרוח הנאצלה, או אז ימוגר העוול והטמטום לאלתר והיצר המורבידי לשוויון מוחלט יבוא למנוחת נצח. כלומר, אין זה חקר האמת בגדרו של מושא ותנאי – משימה דוגמאטית אמנם אך בעלת פוטנציאל פעולה פתוח, אינסופי, ולכן גם גשמי ומועיל – אלא שאלת-תם ילדותית על המרחק האידיאי (באין מושא, וה”תרבות” היא בדיוק האובייקט החסר, ללא גבול ומידה, המכיל הכל ולא כלום), שאת חוקיו ואופניו אנו יודעים מראש (אידיאה!) וכל שנותר הוא לתעד ו"לחשוף" את העוול, את המרחק המשתנה שבין הצדק לצדקה. מטבע הדברים, אדם שאינו שותף לחוויה פסיכותיאורתית המוזנת מעיסה של קיפוח, אשמה ו"קירבון", אדם זה עלול לעורר בקולגות ייצרים הכופרים בכלל ובעיקר המקודש של "קבלה שיוויונית של  כל 'אחר'". כלומר, לקבל אותי. מנגד, נוכח גודש מוסרנות וצדקנות אפשר לעיתים לחוש הזדהות דווקא עם הכובש הנצלן והאכזר, במחילה, גם הוא טיפש ומיסכן ונטוע עמוק בקדירה המהבילה כמו כולם אך מסנגרו עלול, כאמור, לפגוע באידיאל – וממילא גם בכלל.

על החכם, אומר לאוצ'ה, שאין הוא  מרחם גם אם נדמה כי בהפרדות ובפערים אין אחדות, וניטשה הטוב מהדיר כי זכותו של החכם לטיפשות היא בגדר חובה. כעבור שלושה שבועות נוכחתי כי אין טיפשות בחוג ללימודי תרבות, ואילו רחמות יש בה בשפע. ויש מעלה ברחמים, והיא אינה מעלה אנושית לטעמי יותר משהיא רוחניתביולוגית, אך לעניין הפקולטה, מעלותיה הרבים לא כיסו על העדר כל מידה מחקרית – תהא דוגמאטית הטיפשה ככול שתהיה – ועל כך מחלוקתי. הווה ננסח זאת עם-כן בכלל דוגמאטי: עד כמה שהאדם נועץ בפלא החיים – אין לו תורה ואין לו גבול ואין לו מורה אלא הרוח לבדו, ועד כמה שהוא נועץ בקיים – הוא חוקר במושא השלם בגדרו, ועד כמה שהוא יוצר – יוצר הוא תורה, לגדור בה פלא.

ובנימה זו, נרשמתי למבואות לביולוגיה ולפיסיקה. עדכונים צפויים מהדרך.

הפרצוף שעולה ממעבה היער הוא שלך

Posted in ספקולציה, צילום by דן זלצר on אוקטובר 24, 2010

JR על חומת ההפרדה

פרס עשיר ויוקרתי הוענק לאחרונה לצלם פוליטי צעיר ומסתורי, JR, המסתובב בעולם עם מצלמה ורעיון. חלק מהקוראים וודאי זוכרים את עבודתו בארץ שהציגה פרצופים גרוטסקיםמחוייכים של ישראלים ופלשתינים שצולמו בעדשה רחבה ובזווית נמוכה ויצרו – אולי – תחושה כי שני הצדדים מגוחכים באותה המידה. התצלומים הוצגו לאורך החומה ובמקומות מרכזיים בארץ על גבי פוסטרים ענקיים בסגנון פרסומי מובהק, ונדמה שעוררו אהדה בקרב המקהלה החשודה גם אם לא זכורה לי כל התייחסות ממסדית/תקשורתית ישירה לעניין. גם לא זכור לי שבא השלום או הבנה מחודשת בין הניצים. על-כן פועל JR תחת מעטה אנונימיות כבדה, בדומה לאמני גרפיטי שלאחרונה זוכים בעדנה ועוד מזה בנסיקה בערכם הבורסאי, ועוד נדמה כי מסיכה זו הולמת היטב את אופיה הכמוחתרני של אמנותו שבשליחותה הוא מגיע לקצות האלימים והמוכים של הכוורת האנושית.


JR בקניה

עוד בקניה

ואם לא הובנה נימת קולי עד כה אז הנה: חוצפה, 100 אלף דולר לעוד "פרוייקט" שכל מאפייניו העיצוביים/סגנוניים נועדו לשמש גשר קנה רצוץ בין המוסרנות השמאלנית לבין מושאה האומלללכאורה; ה"קורבן/אחר" מוצב כאידיאהפיקס שלעולם מצביעה עד כמה שעון הצדק לעולם מאחר לפגישה (גם אם במקרה מדייק פעמים ביום). העיניים הפעורות למראה הכיבוש כמו למראה הפבלה הברזילאית או שכונות פחונים באפריקה – הללו לא נועדו לעיני התושבים (החיים בצל המבט הענק התמידי) כמו לעיניי המערבי השבע (כזכור – 100 אלף!) החש מבוכה ממראה העוני והסבל שמדיניותו הסומיה משכללת כתופעתלוואי לשפע. והרי הוא רגיל להביט בהם, במסכנים, מורגל לראותם בסרטים ובכתבות עומק על אודות גודל האבל והעוגמה, ובעיקר אולי מורגל להשתמש בעינים כבאיבר מכונן הרבה מעבר לחשיבותו הפרקטית, לבטח יותר ממה שנוהגים ליחס לעניין מרבית "המסכנים". והנה בא פרוייקט ש"נותן חזרה לקהילה" בדיוק את מה שאנו עושים כבר שנים: דמוניזציה, אסתטיזציה, ראיפיקציה מושגית וספקטאקל להמונים – הכל רק לא להגיד שהם אנשים, אנשים בדיוק כמוך, שסובלים מטימטומה של המכונה ה(כברלא-כל-כך)מערבית, אבל שאיכשהו שם, הרחק במחוזות בהם החיה עזובה לנפשה הייצרית להאבק את חייה ברפש האדמה, שם במעבה המאפיליה, קל לצלמה ולהרגיש נאורים לעילא. עטופים בגלימת מאטריאליזם היסטורי דק וחמושים במסכה פאוסטיאנית חקרנית, המצפון המערבי אוהב לאהוב את המסכןמחמדשלו כדי שעוד יעמוד הזין בסוף עוד יום של עבדות משמימה. תחת כותרות של "מעורבות חברתית" אנו מכתירים את הטרחנות האמנותיתאקדמית כמי שאכן מייצגת את הנעלה שבשאיפות האדם לפגוש בגברת "צדק ושיוויון" אף שעוד מעולם לא ניראו פניה החיים מחוץ לשיקוף הפלזמה היי-דפנישין .

אפשר להמשיך ולטעון כי גם פה ניכרים סממני החורבון הממשמש – אבל לא הייתי רוצה שתחשבו שכליית הציביליזציה הנוכחית, ובכלל האנושית, היא בגדר הרע, כי אם אדרבא, מצד האמת היא מן הצפוי ומן ההכרח.. ונאמר אמן.

מהולי-נאג' על גג קניון בתל-אביב

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אוגוסט 25, 2010

אוטופורטרט. פוטוגרמה מ- 1922

הכנס לכבוד מהולי-נאג' שחל אתמול במרכז עינב הציעה מסלול קצר ועמוס לתחנות הרבות של חייו המרתקים. לצד הקרנות אולם של שנים מסרטיו נפרסו במבוא שלל ספרים ומאמרים, צגים וחוברות, מכולם צץ לו השד ההונגרי: צלם, צייר, במאי, פסל, אדריכל, תפאורן הוגה ומורה, אם למנות את המרכזיים שבתעלוליו. שתי הרצאות, האחת מפי מלומד אמריקאי (לואיס קפלן) ושניה של אמן ישראלי-בינלאומי (יאן טיכי) הוסיפו לפריסת היריעה ועוררו מחשבה. והנה היא מקוצרת ומאופקת.

מהולי-נאג' יצא לעולם עם יצר ויירא של אומן ומדען וחוקר ונותר בו אמן. דנים בו כמהפכן וחדשן ושובר מוסכמות סדרתי, אך לא על אלה הוא זכה בתהילה, כי-אם על דבקות אמונתו בייעוד המיסטי הטמון בטכניקה החדשה (ד"ר קפלן השתמש במונח Techno-mysticism), להביא לישועה, לאוטופיה אישית וחברתית בחסות איחוד הפונקציה בחומר. והוא לא היה לבד שם בבאוהאוס. בימינו תולים בו את יומרת האמנות להזרה ולבידוד מראות החיים, לסיווגם ולהמשגתם, כסך הביטוי היצירתי, וכך נהפך אותו הונגרי לאב מפעלם היצירתי בעידן הקפיטליזם המאוחר. ולא-כן. מהולי-נאג' לא חשב על אמנות, על ייצוגיו, על הפרשנות או הניתוח של יצירותיו. השימוש בצורניות גראפית לא די לה שתינוק את מושאה מעולם החומר התעשייתי, עליה לחקור ולחזות באפשרות מימושה הטכני בחיי האדם. מעבר לסף הגלריה נפגש מהולי-נאג' בהוויה האנושית החדשה, באנושיות המתעצבת לה בסמביוזה עם מכשירי העתיד כשם שהעץ צומח על נחל. כל זאת, עם דגש מיוחד לאפשרות האחרת, בה המכשיר משרת צורך רגעי ומפורד ונבדל מרוח הכלל. וכן, לא די בשימוש במילים ובסמלים בכדי לטעון לשייכות ולהמשכיות רעיונית-אמנותית ליצירתו. דרכו המודרניסטית זרה ליצירה בת-ימינו, שעל-אף השימוש ב"דימויים" ו"חומרים" דומים, משועבדת כל-כולה למייצגי אבסורד נטולי דעת ובינה. בלא חקר יסודות הטכניקה, ההיסטורית והתעשייתית והמדעית, נידונות היצירות לעולם הרעיון-שבעלמא וניתוחו הטאטולוגי העקר. היוצר יושב במזגן ומזמין את מרכיבי התצוגה מבעלי מלאכה מזדמנים – רעיון שתפס מקום מרכזי אצל מהולי-נאג' ואיתגר את יצירתו – והללו מייצגים את עמדתו המבודדת של סנטימנט שרירותי השואף לחסות בצל אדונים נכבדים, המחקרים בנסחים ובפורמולות לדיון בכל סינטימנט כברוח עצמו. ומי שחונך למבע תבוני-רוחני של יצירה, להתבוננות וקשב – כיוצר וצופה כאחד – מהולי-נאג' מיישם באדיקות את חינוכו-תורתו על מושאי העולם החדש, התעשייתי והאלים, ומצטרף למאבק למימוש רוחו העתיקה בהווה. הוא מוצא בו סכנה ומפולת עד כמה שהעולם של ימיו עסק ביישומיו הגחמניים של שליטה ופחד, בעודו משתוקק לחקור ולמצוא את שימושו במערך יצור שהוא המשכו הדאגנאלי והמשלים למסה החברתית האדירה שנוצרה. לשם כך חייב היוצר להעלות חזון המצוי ונגלה רק מתוך פרטי המלאכה והחומר עצמם – בעוד שכל ביקורת וניתוח מסתברים רק אגב התבוננות בחזון אל נוכח הלך הרוח המצוי. והמצוי הפך בזמנו לאלים ואכזר והמוני ונטול חמלה, והללו אופפים את יצירתו ומבקשים תשובה, תיקון וגאולה בפנטסיה. מי שרואה בחומר (החדש) פנטזיה, כמו חוזרים על טקס שאמאני עתיק המוקדש לבחינה ולעילוי מרכיביו הכמוסים, ורק בעזרתם לשוב ולחזות ברוח האורגניזם המכאני (החדש) שאפשר, וזה הרבה, שיעמוד וימלא את ייעודו התבוני באדם.

מהולי-נאג' היה מדען במובן הקלאסי של המילא, אינטלקטואל כרוחו של דה-ווינצ'י וגתה ושפינוזה. הוא חיפש וחקר עד כמה ניתן לו לאדם ליצור הרמוניה בין צרכיו ומוצריו, בין הכלי לבין הכוונה האנושית. ציטוטיו היותר ופחות מפורסמים על אודות "ראיה חדשה", כלום, מצביעים לא על "נושא חדש" לאמנות, על שבירה מרוח היוצרים שקדמו, חלילה, אלא על טכניקה חדשה בה מצויה בהכרח גם עין חדשה, מכאנית, הדורשת מבעל המלאכה מאמץ נוסף, ראשוני, למצוא בו את המופלא ואת הגאולה. ואפשר לקרוא את מהולי-נאג' כטקסט אידיוסינקרטי המנבא את הפוסט-מודרניזם בו האמן משוקע כולו בשינון מונחים וניסוחים פורמאליים להסברה ולצידוק מוצרו ה"מקורי". גיבוב קטסטואלי-סמנטי-סנטימנטאלי-אגבי נושא בעול תיווך הדי רוחו הכמהה של האמן, ועל הצופה מוטל לחבר את הזנבות. מעצלות או דלות – ניתוחם של הקשרים צורניים ומושגיים מסכם את חוויית האדם עם היצירה, וזהו כל תחומה – שיפוט. האמן, כהפקר של דעת ורוח, נתלה בשיפוט לכאורה-מלומד ומסוגר כיצאת ידי חובת הקשב לביטוי האפשרי, הפנטסטי, שבין החומר והרוח, היצירה, כל יצירה. הוא סומך את ידיו על רגשנות מרדנית ואקסהיביסטיזם מתיילד ונמצא פטור מחובתו לירא ולאהבה שבמסר היצירה האנושית מראשיתה.

ואם אמרתי מיסטיקה ולא גיביתי את דברי בציטוטים מן המקור, עוד מנהג פרי החקרנות האקדמית, נסו לעמוד על היצירה-שהיא-ניתוח-היצירה של ג'וייס, פיניגנס וויק (והנה ראיון מרתק על אותה "מיסטיקה" של ג'וייס).

ואפשר שמהולי-נאג' רק מזכיר לי נשכחות.

אבו-גרייב מאחוריך

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אוגוסט 17, 2010

רגילים אנו להתלונן מרות על כניסתו האגרסיבית של הצילום לחיינו, על פלישתו לתחומים שהיו בעבר נחלת הפרט ולא דרשו תיעוד ותיווך הזיכרון (ראו פוסט קודם על צילום בחדרי היריון). ואולם ערך התיעוד, אם לא מופיע הוא לגבי הפרט (והייתי רוצה לחשוב את האדם למוכשר דיו לשימור ולעיבוד זיכרונו ללא תיווך אסטיציסטי מנוכר), הרי שתמיד נמצא את ערכו הכללי. כך הוא מקרה כלא אבו-גריב החלוצי בו מחייכים הסוהרים האמריקאיים למראה עינוי אסיריהם העירקיים (וראו דיון מעולה של ארל מוריס בנושא), וכך הוא בפרסומים האחרונים של תיעוד הווי חיי החייל הישראלי ככובש דביל. (ראו הארץ ועוד דיון בפייסבוק). שכן לא די בתמונות כי אם בתגובות החברים לחשוף את רחשי ליבו של המצלם, המעלה והמתגאה במלאכת חייו. שם שולטים ה"חחחחח" וה"!!!!" כתחליף הולם ל"כאילו כזה וואו מדאים איזה צחקים איתך אחי", כלומר לביטוי חיי הרוח במחוזותינו. ובל נתעה בדרכם ונסתפק בתיוג הופעתם כאספסוף נבער מדעת. חטא הוא לבינה לחשוב עצמה טובה מרוח החברה והבל הוא לדעת להבין רוח זו כחוסר, משגה או שטות.

אותם חיילים אמרו את שלהם, לא חרגו מהנהלים המקובלים, לא סטו מרוח המפקד ואף חבר בסביבתם הוירטואלית לא הזדעק. "הצטלמתי בתום. לא היה בתמונות שום אמירה… הן שיקפו חוויה צבאית" נאמר בתגובת החיילת-בפוזה-המגרה שנתפסה בקלקלתה. ואכן, תום החוויה הצבאית מתגלה בתמונות ובתגובות כאחד. המחפש את הרוח – יגעתה ומצאתה. הללו שתפסוה – בהם האשם, אם קיים אחד. האפשר שנזקקנו לתמונות הללו בכדי לדעת מה קורה בכיבוש נאור? מי זה שמראות באנליים אלו משמשים הוכחה לאכזריות הכיבוש והכובש? אין בהן אלא הערת שוליים בתימלול הגזענות והשנאה העומדים מאחורי פעולות אלו, להבדיל ממדיניות ביטחונית מודעת ותקיפה. ואין כפניה התמים של החיילת, המנסה למרות הרקע המכוער לצאת "יפה", להטות את ראשה באלגנטיות ולהקרין לעולם את נחשקותה.

וכמובן יש את זה:

http://www.youtube.com/watch?v=-EsVsHvKRac&feature=player_embedded

כמה חם בהירושימה

Posted in Uncategorized, ספקולציה by דן זלצר on אוגוסט 7, 2010

ציפה קמפינסקי - מתוך התערוכה "הירושימה כמצב קיומי"

לרגל יארצייט ה-65 להטלת פצצת האטום על הירושימה נפתחה תערוכה חדשה בגלריה החללית (הירקון 70) המציגה את יצירתה של ציפה קמפינסקי "הירושימה כמצב קיומי" העוסקת בדימויי הזוועה הרחוקה.  העורכת והעיתונאית – המתולוגית – לשעבר ממשיכה את מלאכתה בעיבוד תכנים גראפיים (להבדיל מהטקסטואלים) והצגתם בסדר ובהקשר חדש ואישי. כבר למחרת הפתיחה,  בצהרי גיהנום יום שישי, נערך במקום שיח-גלריה בה דיברו אורחים וחברים עם ציפה ונועם הולדנגרבר, האוצר, על אודות היצירה. מכל הדברים שנאמרו לא מצאתי מקום לסיים לחשוב ולדבר על רשמיי מהתערוכה, לכן אנצל במה זו להמשך ניסוח בנושא.

אחרי מספר סיבובים בחלל נדמה כי העבודות מציגות שני רבדים יצירתיים המעניקים לתערוכה מתח וחיות. בראשון והמרכזי עולות פיגורות מעובדות מתוך רישומי הקומיקס האקספרסיביים של קייג'י נאקאזאווה, כל אחת מגלה עוד טפח במכלול הזוועה שהייתה, מכולול שהוויתו נתונה לצופה מכוח הדימיון הפיגורטיבי המעורר קרבה וושותפות בחווית הזולת. ברובד זה האמנית מתמודדת עם הכלתו של אירוע היסטורי נורא שהדמיון המושגי לבדו מתקשה לעקל. עוצמת האירוע מרחיבה את גבולות מושגיו – והשגותיו- של הצופה ומטילה אותו לפתחי תהום (של ייסורים ואבל, חרדה ואשמה, מורא ורחמים). עד כאן בולעת האמנית את החוויה, מתווכת אותה ומנגישה אותה לצופה בעצם מלאכת החיתוך והגזירה, המבודד את שברירי ההתרחשות וממקמם כאריזה סטרילית ומוכנה לעיקול. רובד זה מצוי במישור כמעט סמנטי, הקושר את הדימוי המושגי המעורפל שלנו על הירושימה עם שלל צורות הופעתו (הפרטית ובכלל) ויוצר שיח אמצעי בין הצופה לבין דימויו.

הרובד השני מופיע ביצירה אחת, בודדת ומרכזית, הנקראת "מטר רבוע של חוסר משמעות" המציגה גזרי קרטון קטנים הפזורים כבלילת צבע ספק-אקראית ספק-אורגנית. ביצריה אחת זו עוברת היוצרת ממלאכת העיבוד הגראפי של צורה נתונה ליצירת צורה חדשה, חסרת "מובן" ככול שתהיה. רובד זה משמש למרכז המבע של התערוכה, והוא בולט בחלל התצוגה ברגש החשוף, לראושנה, נוכח הקור שנושב מהדימויים המונוכרומטיים המוצגים בהקפדה סביבו.

אך הזיקה בין שני הרבדים אינה מתמצה בניגודיות דיכוטומית שבין הדימוי 'המשמעותי' לזה 'חסר המשמעות', שכן בעוד מכלול העבודות דנות בשלל צדדיה והופעותיה הישירות (ילד זועק/בוכה, פצועים בתחבושות, כדור אש, מטוס וכדומה) אין הן מבטאות בעצם דבר מהזוועה עצמה, לעולם לא נדע כמה חם היה בהירושימה (לבד מהד זיכרונו האישי-מוחשי של יוצרם היפני), ואילו זו העומדת ריקה מדימוי (כמשמעות), דווקא זו מציגה את הביטוי המלא של היוצרת מול תיהום ההתרחשות ההיסטורית. עתה מתהפכת הזוועה הגראפית שבטראומה ונבלעת בשגב וביירא נוכח ככותו. ביטויה הצרוני של הככות מתיר את הצופה באינות מבורכת. בין שני הקטבים נוצרת תנועת שלילה הדדית השומרת את חווית הצופה מסנטימנטליות חרדתית  ("זה לא אנושי" או "זה מגיע הלם", תמיד עם אותו "זה" טראומטי) שמעוררת המשמעות הצורנית לבדה. רק נוכח אבסורד שלם זה – הניסיון וביטולו, המראה והעיוורון, המובן וחוסרו, המביע והמכיל – ניתן להתקרב לאסון, כל אסון, מבלי לשפוטו, לדעתו, להבינו. ובכל זאת, לקבל את חלקו בשלם.

אי-שם טענים חז"ל כי האדם מתמלא מן החוץ, כי על-ידי אותה הכלה ראשונית את היצירה שסביבו, ניתן לו לאדם החומר ליצרתו שלו. זו האחרונה לא עולה מעצמה אלא כיחס עוקב, ממשיך, מגיב וקשוב ליצירה שקדמה לו. כלומר שפעולת היצירה, בלשון בובר, מצויה בזיקה הכפולה שבין האדם לזולת ולמקום. בתהליך זה אין חשיבות לבעלי היצירה כפרטים נבדלים (ומכאן לסכסוך המשפטי המיותר שבין זכויות וחובות היוצר לבין אלו של השימוש) אלא עד כמה שיצירתם ממלאה אחרים ושבה ומהדהדת, בתורה, בתכולת יצירתם. מדברי ציפה ביום שישי ניכרו לבטים באשר ל"מקוריות" ול"אמנותיות" של היצירה, שבחלקם נובעים מענוותה הטבעית ובחלם מהסכמתה לאותו הלך-רוח בשיח האמנות והאקדמיה הנוכחי הדורש מהיוצר להפגין תו מקוריות ואישיות "עצמית" גם במחיר של בורות, עצלות ופעולה מתוך עונג עצמי כפייתי ואפטי. עבודתה של קמפינסקי מעידה דווקא על סקרנות ותשוקה ויצירותיות הטבועה עמוק בעולם שמחוץ לה, ועל יכולת הכלה והבנה הראויים לכל שבח.

אלבום המשפחה החדש

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on יולי 24, 2010

אני לא יודע איך עלי לחיות עם הידיעה על הטרנד החדש להזמין צלם/ת לחדר לידה (כפי שדווח במוסף הארץ), ומשנודע העניין, איני מבין איך חייתי עד כה. מצד אחד מה רע בתיעוד רגע משמעותי בחיי המשפחה וכו'? די לראות את עיניה הנוצצות של סבתא נוכח שרידי הדפס מלפני המלחמה כדי להעריך את ערכו של הדימוי לזיכרון. והנה מעידה האם הטרייה בכתבה כי "זה נותן לי זווית חדשה, שלא יכולתי לראות כשהייתי בתוך התהליך", ומה רע בזווית שונה, שניה, בה "הדגש בצילומים, לדברי הצלמת כהן-ציזנר, הוא על הפן התיעודי. "יש חשיבות לחלק האסתטי, אבל אין פה עין שבוחנת אם האשה נראית יפה. זה תיעוד של תהליך טבעי ושל תחושות. לנשים רבות זו חוויה עוצמתית ומשמעותית". נשמע טוב לא? הנה סבתא צילה עם הדוד מישה, הנה היא על הספינה לא"י, הנה היא עם כל המשפחה בביתם החדש בירושלים.. והנה היא קורעת ללדת את אבא. נמשע טבעי אה?

סבתא צילה, הכי קטנה וחזיתית, בפתח המלון של אביה ברח' יפו, ירושלים 1923 לערך

מצד שני כל עניין האישה-צלמת (וזה כבר מגא-טרנד שלא אתפתה לו כרגע) והפלאשים הבוהקים ברקע בתוך אותו "תהליך" טבעי, כהגדרת האם, לא מריח כל-כך טבעי. לא בלתי-אפשרי, לא מופרך, לא פריצה אבולוציונית כבירה, אבל לא מריח טוב. וזה הרבה בתיעוד. השאלה הראשונה – והיחידה לפעמים – מצד התיעוד היא נחיצותו לתבונה (ובמובן הקאנטי של העניין זה כולל את האתיקה והאסתטיקה גם). ואכן, ישנה חשיבות תבונית לתיעוד הלידה – שכיום, מסתבר, מככבים בה שחקנים שההיסטוריה האנושית לא רגילה לראות במעמד טעון זה – והיא מצויה הרחק מעיני היולדת וחוג משפחתה שנתברכו במזל-טוב ובחבר חדש. העניין משול לתיעוד חיי היציאות של בריה, לתיעוד חיי המין שלה, הריבים, ההתפייסויות וכודמה, עניינים מאוד חשובים. עד כדי כך שכל עניינם חווית הווה שאדם על-פי-רוב לא נזקק בה לזוית חיצונית, "חדשה", בכדי לדעת אותה בכל רמ"ח אבריו. אני מבין את הצילום בחתונה בה הוא עשוי להציג את האירוע על פניו האישיים יותר, האינטימיים, אבל לידה אינו אקט חברתי/תרבותי/פומבי (וטוב שכך), וכל תיעוד בה כולל מניה וביה הזרה אסתטיציסטית. הצלמת הרי אומרת בפרוש כי היא לא "בוחנת בעין אם האישה נראית יפה" אלא רק קצת אסתטיקה, ואנחנו מאמינים לה, היא מתעדת כאילו מדובר בחתונה, בהפגנה, ברצח-עם, זה היינו-הך עבור התיעוד התבוני. עולה החשד שהתיעוד החדש (האמנותי-נשי-רגיש-שכזה) מחזיק בקושי רב את מסך הנייטרליות של "הזווית השונה", ושמאחוריו מקפצים שדים הדוברים בלשונות ודוחקים להעלות קורבן, עוד קורבן, לבת דמותנו שנותרה עם מעט מדי כלים להתמודד עם הרגע החיי – וזכרו. אותה חוויה "עוצמתית ומשמעותית" (העילגות במקור) נדרשת כאן לתיווך אמצעי, לזווית לכאורה-חדשה(!) בכדי לאמצה כשלה. התופעה נכונה לנוכחות הכפייתית של המצלמה במסעדות, בטיולים, בנופשונים, בחדרי מיטות – וכעת גם בחדרי לידה. ושיהיה במזל טוב.

נ.ב.

אגב גררה הורים תשמחו לשמוע כי מחפשים בדחיפות מתנדבים לעזור למשפחות "זרות" למלא טופס מועמדות לחוקיותם, שהמדינה בטובה הקציבה חלון הזדמניות פיצפון למילויו.

לצלם בשקט

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on יולי 21, 2010


התלוותי כצלם סטילס לכתב וידאו יהודיאמרקאי. נפגשנו לראשונה בקהיר ואם ביקורו הקצר בארץ קבענו להסתובב. בטלפון הוא נשמע היה נלהב לצלם “מועדון דראג בעזה”. חייכתי ושאלתי אם הוא נוסע לעזה? כן כן, הוא ענה, ממש ליד עזה, יהיו הומואים ערבים ויהודים ביחד, בעזה. פנטזיה שכנראה רק דקומנטריסט ניויורקי יכול לעכל, ומי אני שאנפץ לו את התקווה. אז נסענו. לאשדוד.

לא היו ערבים עד כמה ששמתי לב ומעזה לא שמענו מילה, אך בכניסה הבנתי כי אין זה מועדון הומאים רגיל, כלומר הוא לא  תלאביבי. הבעלים שישב בכניסה אמנם נראה מעודכן בגינוני הקהילה אך בעודו מבקש להתחשב בקהל המקומי ולא לצלמו חלפו על פני דמויות שלא הסגירו מאום מנטיית לבם. הבר עצמו היה חשוך (מדי) ופשוט, עד מהרה נעשה שמח וקולני. לבד מהופעת הדראג לא הייתי חושד כי מדובר במוסד גאה. מדי פעם יוצא להתקל בתופעה שמחמת טבעה החרישי, המוצנע, הנחבא דורשת יחס הולם: ללא מאמץ ל"פריים" חושף, מבלי לחפש את הדרמה, את הפנים טעוני המבע והתנועה העצורה.


כאמור התלוויתי לאמני הבמה, שעשו את דרכם מירושלים ונדמה היה שהם רואים בהופעה באשדוד מעין שליחות. ניכר שהם רגילים לתנאים טובים יותר אך מנגד זוכים להערכה ויחס חם וביתי שאולי העיר הגדולה חוסכת מהם. הם ממשיכים מסורת תיאטראלית מכובדת של גרוטסקה ואירוניה החודרת מעבר לכמיהות ולפחדים ארוטיים ומעלה ביקורת נחוצה ושנונה ומושתקת. היותה נחבאת ומצומצמת לקהל גאה עשויה ללמד עד כמה רווחת מידת האנליות החברתית, עד כמה הבריות קפוצות, שוגים ברציונאליות מעושה ודבוקות למצגי ראליה מבויימת היטב (כשאין מונדיאל).


זו הזדמנות טובה להציג טבלה מאירה משל חוקר בריטי, טיילור שמו, שחקר תרבויות עתיקות עם דגש על התרבויות האירופאיות הקדם נוצריות ואת מעברן הדרמאטי ורבהפנים מחברה בעלת מאפיינים אישייםקולקטיביים אורליים לאנאליים.

כאמור, נצטמצם לטבלה (שקצת שיפצתי לקורא המודרני):

From “Sex in History” by Ratrray Taylor

PatristAnal Matrist – Oral
Restrictive attitude to sex Permissive attitude to sex
Limitation of each sex social rule Social rule applies to character
Women seen as inferior, sinful Women accorded high status
Chastity more valued than welfare Welfare more valued than chastity.
Politically authoritarian Politically coessential
Conservative: against innovation Progressive: revolutionary
Distrust of research, enquiry No distrust of research, innovation
Inhibition, fear of spontaneity Spontaneity: exhibition
Deep fear of homosexuality Deep fear of incest
Sex differences maximised (dress) Sex differences minimised
Asceticism, fear of pleasure Hedonism, pleasure welcomed
Father (sun/abstract) religion Mother (earth/mysticism) religion

החוכמולוג וודאי יעיר כי טבלה, באשר היא, אנלית היא. הצדק עימו והכבוד גם. ניתוח הטבלה בידי אותו לוגיקן אכן יוביל למסקנה דיכוטומית וסכמאטית שוודאי לא מתיישבת עם מורכבות המציאות. ולכן מומלץ לקרוא מעט מתיאור החברות העתיקות, שהשאירו טביעות ושרידים מועטים לכאורה, אך מסורתם הגיע אלינו והדהדה היטב בכתבים וממצאים מאוחרים. וכן יש לציין כי ההבחנה של טיילור, בין ביתר, זונחת את הבחינה המסורתיתמשהו של מוסדות ונהגים פאטרנליסטיים ומאטנליסטיים, המציגים את החברה דרך הבנת המבנה הפוליטי, אלא שהוא מבקש לבחון דווקא נטיות והרגלים וסנטימנטים פסיכולוגיים, שהשפעתם הדינמית בחברה היא שבונה את מוסדותיה בעירוב מישתנה.


בשבח הצועדים

Posted in ספקולציה by דן זלצר on יוני 6, 2010


החזרה משהות בארץ זרהועוד יותר מכך הניתוק מחדשות הארץמעוררים באדם תהיות באשר לאיכות הפעולה הפוליטיתומששב האדם ומתערה בענייני הארץ נדמה כי הריבים והפלגים משכבר עטו מסיכה בה התכונה מוקשה והדעה נוקשהמנגדמחריפות הבעיות והנסיבות עגומות מתמידאין בכך חידוש גדולאלה חידוש אישימשנות העשרים של חיי ראיתי בהפגנה פוליטית פעולה ביקורתית נחוצה הגובלת בחובה אזרחיתאקט סמלי המאותת לשאר האזרחיםכמו לאומות השכנותכי ישנו קול שונה ומשמעותי שאינו תומך בממשלתוזה מסתדר יפה בתיאוריה ואילו בפועל נדמה כי להפגנות יש פוטנציאל לקבע עמדותלהשטיח את הדיון ולסרס כל ניסיון יצירתי לתעל את כוחות הפילוג לפעולה משותפתניצנים ראשונים לכך ראיתי בהפגנות האנרכיסטים נגד בגדרשאם טוהר כוונתם למגר עוול נורא העלו כנגדם (וכנגד הפלסטינים והשמאל בכללהקשחת עמדות שיותר משגילו את כוונתם האחרת חשפו את שינאתם לאחרמוסר ההפגנות הצודקות שוב נגלה כמעורר תגובה ההולמת את מוגבלותו לשאת מסר משמעותי ויוצראנו למדים ומשננים עד כמה ההפגנה היא אקט פוליטי נחוץ ומבורך בחברה דמוקרטיתושוכחים כי לעיתים זהו אקט נטול משמעות של ממש במגרש הפוליטיולמעשה מדובר בשיחרור לחץ התורם אגב כך לבידול ופירוד הצדדיםנדמה כי הפעולה הנחוצה ביותר היא דיאלוג יוצר בין הצדדיםוהצדדים העקריים אינם הישראלים מול הפלסטינים אלא הישראלים בינם לבין עצמםהשמאלכמו הימיןעסוקים בצדקת העשוקים בה במידה שעולה ממנו הצד השני כרשע גמורהעם היהודי הגיע לארץ הזו ללא כל כוונה לדיאלוג עם יושביה – צרה וצרות זו מאפיינים עד היום הן את יחסו לשכניו והן את יחסיו הפנימייםהפגנותצודקות ככול שיהיולפעמים מעמיקות את הפעריםמחריפות את הפילוגיםמתשטשות את אפשרות השיתוף הפוליטי ומזינות פוליטיקה העושה את הונה מעיוורון הצדדיםאלוהיםכזכור במקורותינואינו מתערב במקרים כאלה.

חזרה מביקור באדיס אבבה: הערות למתנחל העירוני

Posted in ספקולציה, צילום by דן זלצר on מאי 24, 2010

אפשר לצאת לאפריקה על-מנת לחזות בנופים ובמחזות המעוררות באדם הלבן ריח נוסטלגיה שלא ידע לפני, כעין נוסטלגיה לראשית הבריאה. אחדים רואים בכך ביטוי לרומנטיקה דביקה וגזענית המתעלמת מנכחות החיים של עמים ותרבויות שונים ומגוונים תחת מעטה דק של מדעיות והוודאות המוחצת כי "אנו" מתקדמים, מפותחים, משוכללים, משכילים… או בקיצור, עשירים הרבה יותר. ומכיוון שמדובר בוודאות, נפסח עליה, וגם על הרומנטיקה. לחילופין, אציג מיני נתונים וחוויות והוראות הפעלה למשוטט העירוני המבקש לתבול מעט בעיסה החייה והרוחשת שהיא אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

אני מתפתה לפתוח במנייריזם יהודי אפס, אז נתחיל מהגרוע מכל: הם שונאים חתולים. ולא שאין, יש כל הכבוד. אבל הם שונאים אותם. מסתבר שחתולים אוכלים תינוקות באתיופיה. בשפה פשוטה ויומיומית כל עם ודרכו העקלקלה – אין צדיקים, ובכך נסתתמו טענותי בעניין. וכעת, אם נמשיך בניגון חסידים, היישר לבשר: זה האוכל העיקרי פה ורצוי לטבלו בחריף עד חריף מאוד, בהתאם לרמת התקוות מנקיון המטבח. האינג'ירה, הפיתה הלחלוחית הדביקה והקרה שמוגשת כמצע לבשר, כדאי לאמץ על פני הספוג עשוי הקמח והשמרים המוגש "במקום", הנקרא בפיהם לחם. הצמחונים, אגב, יכולים ליהנות ממאתיים ושישים ימי צום שנתיים, שלמעשה אינם אלא אוסרים על אכילת בשר ומיועדים לחובבי ישוע מושבעים, או-אז מקושטת האינג'ירה במגוון רטבים ועיסות צמחוניות. "חוק החריף", אגב, חל גם עליכם.

על הרוח האתיופית אפשר, ואף מומלץ, לקרוא בספרים, שם מסופר כמה עתיק הכתב והמקורות, על כאלף שנות תככי אצולה ומלוכה וממון, על ייחודיות הדת בנוף האפריקאי בכלל ובסצינה בנוצרית בפרט, על המוסיקה העממית והמודרנית, על זהות והגדרה עצמית כמעט יחידה ביבשת, שבניה מעולם לא נפלו לעבדות או לשילטון קולוניאלי עושק – אדרבא, משחר ימיה שימשה אתיופיה (על מרכזיה השונים) מעוז לסחר עם שכנותיה בצפון-מערב ובמזרח, ייצאה קפה, תבלינים, בדים ועבדים. ובל נקפח את זכרו של הראס (=המלך מ) טפאריי, אשר משנהיה לקיסר נודע כהיילה סילסה (הוא "השילוש הקדוש”) הזוכה עדיין לכבוד ויירא. אולם אי-שם מעל שלל הפרטים מתנוסס לו דגל העליונות, הוא שקובע ומצדיק כל דבר שטות שהשתרש בעם היושב בחבש, הלא היא “ציון”. וכך, נוסף ל"לוסי", הגופה העתיקה שנחפרה מאדמתם, כדאי לדעת שמשה, מנהיג מרד העבדים העבריים, נולד פה, שלמה, המלך שפגש בשבא, המלכה, נקבר פה, הצלב הישועי המקורי גם הוא מצוי באחת הכנסיות, כמו גם לוחות הברית, העיר נצרת, בית לחם, מוצא הכתב – והרשימה עוד ארוכה. על יהודים אגב, מעטים שמעו, וזאת אף שמדינת ישראל זוכה פה לכבוד נסיכים ונהגי המוניות טוענים כי מדובר בעם קטן וחזק (הישראלים, כן), אבל אין זו ההוכחה הראשונה כנגד אמינות חוכמת הטקסי האגדית. בתיסכולי ניסיתי להסביר לאחד מאותם נהגים מהו יהודי, ולשם כך נעזרתי באחת משלל המדבקות הישועיות שעל השמשה, הצבעתי ואמרתי, ישוע זה היה כזה, כלומר, נולד וחי ומת בחור מאמין בשם יישמור, ומשזה לא עזר, הוספתי, יהודים אחרים זממו להרוג אותו – אך ללא הועיל.

פגישות, אם יהיו לכם, יש לערוך בערבון מוגבל, וכן בעצם כל דבר שנאמר לכם מפי החבשי המצוי.  כל כמה שהבחור נראה גאה ומסודר יותר כך גדלים הסיכויים שהוא ישמור על הכבוד הלאומי ויתבל את דבריו בנימוס והלכה ורושם כתחליף רצוי לדברים של ממש. החבשים לא רואים זאת כהטעיה או שקר, חלילה, אלא כאמצעי לשמירת הפרטיות ולמשחק הכבוד המתנהל ללא הרף. משום-מה הם ממש רוצים שבני-שיחם ירגישו מרוצים, שייתרשמו וישאירו טלפון. ואף על פי כן – במעשיה עסקינן, ועליכם להתעלות ולחייך. זה עם עתיק כנראה בערך כשלנו, ולהבדיל, אנשי ההר האמהרים, הערמומים והדומיננטיים, נשארו על אדמתם וטיפחו נהגים ושפה המושתתים על משק אגררי מנותק ומסוגר, ועל משחק ואשליה ורמייה וסוד כאמצעים לשמרו כך.  נדמה לעיתים כי תוצאת המהלכים הללו לא שווה פרוטה שחוקה: התרבות העשירה והשפה המורכבת משמשים את הבריות בהצגה אינסופית בה אף אחד לא יודע דבר על חברו, חברים הוא מושג רחב, אולי אמורפי מדי, המילים נדמה ריקות, הפגישות מתאחרות, החוזים לא מחייבים, רק חיוכים ומתנות ונימוסים, כולם בחיפוי דק ודו-משמעי, רבוי בכפל-לשון וזריזות מחשבה. סיפורי גבורה נפוצים בפי כולם על מנצחים גדולים בקרב על כבוד, ונדמה כי היושרה מקופחת.  הזרים על-פי-רוב נדבקים בהלך ברוח, עם או בלי ברירה. יוצא שגם בזמן הוללות חייב אדם להשאר ער ופיקח לזהות הסובבים, אבוי לו להיתפס בשקר או באמת – תלוי בחוגגים. ביקורת, ציניות והומור אינם מקובלים לנימוס האתיופי, העומד במקרים אלו למבחן.

העיר עצמה מרגישה כמו כפר על סטרואידים שסובל ממתקפת השקעות זרות ומשקעים טראומטיים מדיקטטורה רצחנית שחלפה לה זה מכבר במחצית שנות התשעים. המבנים ערוכים ללא סדר ניכר לעין, הרחובות ללא שמות מתעקלים במעלה ובמדרון, ובצדן חווילות מהתקופה הקיסרית, בתי מידות חדשים וגרוטסקיים לצג מרכזי מסחר וקניות, כל אלה כאיים בים של חושות, בתי בוץ, דבק העיר, בהם מצטופפים מרבית התושבים, כשמונה מיליון לפי מרשם רשמי, וכנראה הרבה מעבר לעשרה בפועל. מעיניי האנשים נראה מבט מפוחד וגאה, מסתיר ומעז, ומהחברה האתיופית המסועפת, המורכבת שומנים שפות ועוד כמה תתי חבורות, נולדים חבשים מוגדרים היטב, איש איש ומוצאו – מאוחדים ומפולגים ומסועפים. ואם רק יקום סופר ויעז  לתאר את התככים  הכמוסים בפי כל, חייו טובים כשל כלב – מניה וביה, אם יספר על חיי הרוח הרציניים שבהם. מנגד, הם מרגישים בנוח לשאול כל זר היכן הוא מתגורר ובמה הוא עוסק, על פרטי חייו, משפחתו ילדיו ודעותיו, כך סתם באמצע הרחוב, בקפה או במיניבס מתפקע נוסעים. אגב כך, ולגמרי לא במפתיע, ישנה מידה הגונה של הקפדה ורצינות. אשר על כן, ובמפתיע, בתשובה לשאלות החיטוט נהגתי להעלות תשובות מעט לא הולמות להופעתי הדחוקה במיניבס מיוזע, ולראיה, עד כה לא הורמה גבה למשמע עיסוקי כרב-חובל נורבגי, וגם לא כאסטרונאט מצרי. נדה. כל הנאמר, בע"מ נאמר, במידה, דורש הוכחה ועדיף לנסות בשאלה מכשילה. הדרך הנוחה להיחלץ מן המבוכה היא להתעניין חזרה, או אז מתגלה ארנק מלא אוצרות ומזכרות מאי-אז, משפחה ודודים ורכוש מוחרם, קרובים רחוקים מעבר לים. ואם ספרו לכם על תשעים ואחת בני דודים דעו כי הסכום נחשב לסביר ויחסית מכובד, לא יותר. כל עיר נדמה מקופלת באישיות נושאיה ועיצובה נתון כבסד בדמות דיוקנם, ואדיס, כיושביה, מציגה רחובות וסימטאות כמבוך חסר צורה ויומרה רק כדי לאפשר לחיים שבתוככי הבתים לנוע כבמעגלי קסם, לפי סדר עולם עתיק וכפרי ומסועף, רבויית נהגים ומניירות, גבולות ותשוקות, עולם שזכה לדימוי הסוציולוגים כ"יפן של אפריקה".

על הזרים בעיר, הפרנג'י או האקס-פטס, אמנם אין לרחם, אך גם לא למהר להתקנא. בר הפרנג"י הוא מקום הומה לפרקים קצובים בלבד והמסעדות על פי רוב שוממות. מנגד מתנוססות להן ספינות בילויים אתיופיות למהדרין, עם או בלי טעם מערבי, בהן הכל יכול לקרות: סודות לצד שקרים ופיתויים ורמזים ומיני לשונות, גברים בחליפות בורדו או בשיק שבט גטו לא נודע, זוגות רגליים במיני זוהר ומחשוף תהומי, כלומר נשים, חלקן מביטות בעינים כל-יודעות מקצתן מושכות בחוטי החוטים, לוחשות באוזני מסכות האדונים. הכל פה רציני, הצחוק והבכי גם. כולם זוממים וחושדים במזימות אחרים, ואין התם שואל – אלא הטיפש. ואם הירח גדול בליל סילבסטר ואל הבר ניכנס טיפוס סימפטי בז'קט ורדרד וחגיגי, חבשי כמעט בודד בין פרינג'י מבושמים, ותוך כדי נדנוד שיכור מוריד כמה קאפות סביבו, ואם רובי (שם בדוי), בחור מקומי חובב זרים, וזרות, הופך באחת לכלכלב חינני ומלטף, סס אלי משא ומתן אין סופי, והם יוצאים החוצה, מתפרסים בריקוד ססגוני בין המרספת לחצר הקידמית ונדמה כי לבחור הסימפטי אקדח, לא פה בדיוק, אבל, יש אקדח וזו המערכה הראשונה, כך אומרים לנו בפנים, ואחר אומר שהוא משלהם, מלמעלה, בוס שכזה, שבא לעשות עוונטות לחברה, וכמה מהם גם מגיעים, רק לראות, תמימים, עומדים בצד, הם מהצבא אבל על אזרחי, יועצים לבוס שיפסיק אבל אם יש לו ספק אז שימשיך, רובי כועס ומתחנן שילכו, וחבר אחר, בבר, אומר שכדאי לגמור את העניין במכה, האחרים שותקים, אמרו לא לצאת עכשיו, אז ניתן להם לזרום שם בחוץ, נרקוד, נשתה, הבעלים פה, המסכן, וחרם אם הוא זה שיחטוף על הראש בסוף, עדיף לתת לרובי ללחוש באוזני הסימפטי דבריי חנופה והיגיון, שמות אנשים ותפקידים ותארים שאולי לא כדאי לעצבן כך סתם מחמת איזה פרנג'י זניח שהביא לו את הסעיף. הבוקר גם הוא מתמהמה, אך הנה כבר מותר לצאת למרפסת ולצפות בתזוזות הקרב השוכחות. רובי שינה טקטיקה, הם יהרגו את הפרנג'י, הרי מגיע לו, אבל רק מחר, כשאף אחד לא יראה, בלי מהומות ועיניים זרות, בינתיים משכיבים את הסמפטי לישון, לחלום על נקמות בנויות לתלפיות. בבוקר, אומר רובי, הוא עוד יבקש סליחה, ותודה. והנה לכם, שנת גויים חדשה בעיר  שאת חוקיה אין לדעת וקשה לנחש.

פרט אחד נותר חבוי מעיני, עיקש וסרבן – היכרותי עם קהילת הישראלים, ויש, כך נאמר לי שבעים משפחות כאלה. אז דווקא פגשתי אחד, בחור טוב וידידותי, במקרה, אגב עניינים, אבל הוא עובד מדינה מוסמך אז אחסוך בפרטים. לגבי השאר קבלתי מעט דיווחים ושמועות, אך הזדמן לי לפגוש בחטף רק שניים, האחד ניסה להרוג אותי על שום שהתקרבתי למוסד ישראלי חמוש בצעיף שנראה "ערבי", לדידו, והשני, מששמע על מעללי הראשון ומצא לנכון להצדיק את דרכו ולהוסיף "אתה מתל אביב אה?" – הביא לסיום יחסינו הקצרים. לא יודע, זה אני והסנוביזם העקשן, ובכל זאת, למה להסתגר ולהתבצר עם בני מינך כשהעיר כה פתוחה ומפתה, למה להביא חומוס מהארץ, בשר תעשייתי עטוף פלסטיק עליו מדבקת "פסטרמה", כשהבשר פה מוגש טרי ואורגני – כך כמו מרבית המזון הנגיש. ולבסוף מדוע לחשוד באנשי המקום כטרוריסטים בפוטנציה אם הם חיים כבר כמעט אלפיים שנה בשלום יחסי, נוצרים ומוסלמים ויהודים (וכן, היו חיכוכים, אבל מה אנחנו לעומתם) – כולם אתיופים שאך אם לא תדרכו במקרה על יבלטם הסודית, לא יטרידו את מנוחתכם, לעולם עם קול שקט ומנומס ובטוח במקומם, יציעו מקום לצידם.

המראה הישראלי, להבדיל, יכול לתעתע בבריות, והדבר עשוי לבוא לתועלת אם רק מתעלים על הגזענות המובנת ומאמצים את החזות, ובעיקר את הפסון, הערבי. מדובר בזהות בדוייה, אמנם, אך נוחה ועדיפה פי כמה מזו של הפרנג'י הממוצא, הפראייר, האדם הלבן, הלה שהופך לא אחת למטרה נוחה מצד מקבצי נדבות נודניקים להפליא, נהגי מוניות עם כישרון מולד לשכוח מאיפה ולאן נוסעים, זבנים שלפתע שכחו לספור עודף, ומלצרים שבטעות הוסיפו הזמנות משונות לחשבונכם ועוד כהנה מיני תסבוכות. לכן, עדיף לפתוח בסלאם עלכום ולשקשק את הזיכרון העצל ולהוסיף כמה מילות ברכה וקישור ערביות – והופלה, היחס הופך חמים, הפיתוי לעשוק ניזנח, והשיחה חביבה. הגויים עומדים מן הצד, בפה פעור מה, עד מהרה לומדים להשאיר כל משא ומתן מזדמן בידי ה'ערבי' שבחבורה, ואף אם זה לא תמיד נוח באמצע הלילה לפתוח במגעים עם שלושה נהגי מוניות, במקביל, במטרה לשלח נציג או שניים מהחבורה לקצה אחר בעיר, והכל במחיר של לפחות חמישים אחוז ממה שהיה עולה ללבן המצוי, והגנג'ה האפריקאית מתעלה על הארק המקומי והמילים יוצאות לאט מהרגיל בשעת בוקר כה מוקדמת – אין מנוס, שכן כל התערבות מאוחרת במגעים, לפני או אחרי שמגיעים הביתה, עלול להפוך את הערב ליקר ואורך פי כמה. מה גם שמדובר בחברים, כך שאין הרבה בררה. הרגל חלופי הוא להיות במיעוט, להכיף עצמכם חבשים עם טעם מערבי וחשבון בנק בשוויץ ולשון מפולפלת ולתת לאלה שבאמת נהנים מכך לשאת בעול. והאפשרות השלישית והבלתי נמנעת היא כמובן להסתובב עם אלה שבתורם מסתובבים עם נהג, ומדובר  בחזון נפרץ.

ואם בישראלים עסקינן, אזכיר כי המחירים פה ברובם מפתיעים, וברובם לטובה. ארוחת בוקר טובה (מקושקשת מעוטרת צ'ילי עגבניות ובצל או פול מעושר ביצה וחריף ויוגורט) תעלה כ-4 ש"ח, צהרים במסעדה עשרים ש"ח, ואם ניחנתם בטעם משובח וברצון להתחכך בשגרירים ובנציגים רמי דרג, ארוחת ערב במסעדת יוקרה תאמיר עד 150ש"ח. לצד קניונים ובוטיקים מזדמנים, העיר שופעת חניות עמוסות כל חיקוי וזיוף אפשרי, ומומלץ לשלם ביוקר (יחסי) על תוצרת מקומית כגון דבש וקפה ובדים, על פני עוגמת הנפש הצפויה מחולצת הילפיגר מתפוררת. ולא אמרתי מילה על שילוב הצבעים והגזרות הייחודיים למקום – עם או בלי תווית יוקרה. מיטיבי הלכת יהנו מהמרקטו, יש אומרים השוק הגדול ביותר במזרח אפריקה. מדובר בגבעה ליד מרכז העיר ממנה ואליה זורמים  מרבית עצבי הסחר בעיר, ואם הכסף תחוב היטב בגרביים והתיק מרוקן מכל דבר ערך, הרי שניתן לכם להכנס, לשהות ולהחלץ מהמערבולת בשן ועין. אם תאמצו את הכאפייה והע' הערבית תזכו, כזכור, ביחס לא לגמרי מזלזל ולהענות מצד ניסיונות המיקוח, הללו שהאדם הלבן מפגין לרוב תוך מאמץ מעוסה וחסר חן.

נותר רק לקוות כי הבחירות הקרבות יעברו בשקט יחסי ומראות האלימות ממאורעות 2005 לא ישובו לרחובות העיר. ולא שיש הרבה ספק מי יזכה ברוב הקולות. מפלגת השלטון ראשיתה כאנשי גרילה מטירגאי – מחוז צפוני בעל שפה ותרבות ייחודית –  אמנם מיעוט באדיס, מעוז האמהרים, אך אחיזתם במדינה איתנה, הם טובים להון במערב, והללו מחזירים טובה שבשתיקה. אז מה אם אנשי אופוזיציה בדר"כ מצויים בכלא, והאינטרנט תחת פיקוח וצנזורה, כמו גם העיתונות והטלוויזיה והטלפונים. יפי הנפש ואבירי הדמוקרטיה הליברלית מוזמנים להתעניין במעשי אותן מדינות לבנות  ביבשת אפריקה – בעבר כבהווה – לפני שיעקמו את אפם. כל טוב, וד”ש חמה ברמאללה.

תצלומים ומילים, דן זלצר: כל הזכויות שמורות :)

Tagged with: