שיקופים

צדקה והישרדות בקיבוץ גלויות

Posted in גחמה, צילום by דן זלצר on פברואר 14, 2012

על אפם של הלכות והוראות הפעלה ד'אורייתא, המפרטים את הכרח מתן הצדקה למען יתקן אדם את דרכו התועה, האדם המודרני מציית לחוקי הביולוגיה. המדע המדוייק יודע לפרט את מיני אפשריות הפעולה הנגזרות מתור(ו)ת המשחקים המורות מתי עלינו לרמות ומתי לשתף פעולה למען שימור והצלחה גנטית. וראה זה פלא, שסימולציות ממוחשבות מתורת המשחקים עובדות טוב יותר עם אמבות ועכברי מעבדה מאשר עם מהמרי הבורסה והצרכן הרציונאלי, ועוד פחות מכך עם שליטים פסיכוטיים. פלא. שכן המשחק האבולוציוני התקשה להסביר תופעה די רווחת בעולם החיות, תופעה שזכתה לכינוי 'אלטרואיזם', כלומר הקברה של יכולת (fitness) אישית (בצורת משאבים, נקבה או טרטוריה) למען האחר. דארווין ביסס את תורתו על התנהגות הפרטים בכל מין וקבע כי התנהגות היחיד "never produce in a being anything injurious to itself, for natural selection acts solely by and for the good of each." מאז ימיו של דארווין התיאוריה התפתחה לראות את הקבוצה (group selection) כמכלול בו פרטים מקריבים עצמם למען האחר במאבק ההישרדות של המין. וכך ה'אחר' בביולוגיה הוא אמנם מגוון אך מחושב לפי מידת הקרבה המשפחתית של המקריב (אח, אחיין, דודן וכדומה), מתוך היגיון פעולה ברור: ההקרבה מתבצעת למען תכלית שימור הקבוצה. כך נשמר עיקרון ההישרדות האנוכי של דארווין רק בשינוי אדרת בה הגנים שולטים במשחק בעוד הפרטים בקבוצה משמשים להם פיונים. בעיית האלטרואיזם – אגב מושג שהגה אוגוסט קומנט, אבי הפוזיטיביזם! – מתבהרת לכן כלא יותר מאנוכיות הגנים במאבק על משאבים. זה נשמע הגיוני למדי רק שישנם קבוצות שמקריבות עצמן למען קבוצות אחרות, שלא משתתפות איתן בעיסה הגנטית. שוב, פלא. ובעוד ביולוגים (Hamilton) דנו סלקציה לפי קירבה (kin selection) צצו תיאוריות מתמטיות שידעו לתאר (ולצפות מראש) אם קבוצה בוחרת בהתנהגות אנוכית או אלטרואיסטית (Price). תיאורמה מתמטית ידעה להראות כי התנהגות אנוכית של פרט טובה מפרט אלטרואיסטי – אך גם כי שיתוף פעולה אלטרואיסטי טוב מהתנהגות אנוכית של כמה אלפות. טוב משמש פה במובן 'טוב להישרדות המין'. ועוד פלא: מינים שונים משתפים פעולה, מקריבים האחד לשני (נלחמים באוייבים של אחר וכדומה) בעבור הישרדות הדדית. ומנגד, אחרים פוגעים בעצמם, בבני מינם ובמינם שכנים, בצורה שכל מודל מתמטי של תורת המשחקים יאלץ לחשבן כחסרת שחר בעבור עיקרון הישרדות (של היחיד והקבוצה גם יחד!). והחשבון ממשיך: האדם המודרני הציב במרכז את האגו, ולפי מיטב המסורת הנוצרית קבע את טיבו המרושע והאנוכי. מאוגוסטינוס עבור בהובס ולאקן עובר קו דק של אמונה חרדה ברוע האנושי. האחרון אף קבע כי הצו הישועי ל"אהוב את שכנך כעצמך" אינו אלה אירוניה: שהרי האדם שונא את עצמו. ואנו מתפלאים שהסדר החברתי משופע אומללות. לפי החשבון הביולוגי האחרון, פעולה אלטרואיסטית עוקבת שחררת הורמון (oxytocin) מעורר – כך שכל נדבה וצדקה הן לא יותר ולא פחות ממשתנה בפונקציה הביוכימית של יונקים.

להבדיל מהפיסיקה המודרנית שמאז ימיו של ניוטון עברה שיכלולים וקפיצות מחשבה שמזמן הותירו את הרציונליזם הרדקטיבי והנמכניסטי מאחור, הביולוגיה נותרה לא הרחק מדארווין – אמנם עם נושאי דגל קולניים כדוקינס אך נטולת מהפכנים כאינשטיין ושרדינגר והייזנברג ובוהם ועוד ועוד. פלא. והנה עוד אחד: כל בוקר מתאספת קבוצת חברים ישראלים בדרום העיר לחלק תה ולחמניה (עם שוקולד השחר!) לפליטים המחזרים אחר עבודה יומית בצידי הכביש. כאמור, אין תיאוריה מדעית שתסביר את התופעה – אך היא עודנה בגדר עובדה.

להלן הראיות.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה בדרום תל-אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה בדרום תל-אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.


חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.


חלוקת תה ולחמניה לפליטים בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה, תל-אביב, 2012.

לתרומות להמשך פעילות הקבוצה ניתן לפנות למיכאל: 054-4319906

המרכז הגאה: עם פרסום תצלומי העיתונות לשנת 2011

Posted in גחמה, צילום by דן זלצר on פברואר 13, 2012

זה זמן שלא כתבתי פה. את הסיבות לכך אפרט בהזדמנות. לעת עתה אסתפק בהתנצלות לקומץ קוראי הנאמנים. ולעניין הפעם: פרסום רשימת תצלומי העיתונות המצטיינים של 2011. או: אם לא ניראה סקס בסבל על מה עוד נותר לאונן. וויליהם רייך, ונדמה לי ששמו כבר עלה פה בנסיבות דומות, עמד איאז על מקור הסבל של הנפש הפטשיסטית באימפוטנציה אורגזמטית, וזו הזדמנות לברר את מקור העוררות המינית של קוראי עיתונות העילית. ובכן, לבד מהנושאים ה"בוערים" של השנה החולפת – מהפכות הערבים, צונאמי יפאני ומשבר כלכלי מזדחל – עסקו עיתונאים מכובדים ברעות ומפגעים מכובדים לא פחות: זנות וסמים באוקראינה, נישואי קטינות בתימן, רצח פסיכוטי בנורווגיה, אומללות החיים בצפון קוריאה וכדומה, נושאים שמוח קודח סבר אותם לבני ברית הולמים לצד המפרסמים הגדולים.

זוכה במקום הראשון: סמואל אנדרה עבור הניו-יורק טיימס, 2011.

יאסויושי צ'ילבה מיפאן, צלם אי-אף-פי, 2011.

ואם נקבל את ההנחה הפרויידנית בדבר מרכזיות המין לחיי הנפש המשווקת (כי לא כולנו בעלי נפש שיווקית), נמצא כי חדר המיטות של קוראי הטיימס ודומיו מציג נורמה המושתתת על דימוי בעל מאפיין סימבולי מטריד למדי. התצלום הזוכה במקום הראשון עלול להתעות אותנו לחשוב את הסמלים לנוצריים במהותם (ע"ע מריה אוחזת בישוע לאחר ההורדה מהצלב), אך זהו מאפיין פני השטח בלבד. מעיון בשאר התצלומים ניכר כי למרביתם מבנה צורני המדגיש את המרכז. מה שמכונה בג'ארגון קומפוזיציה של "סנטר", וזאת להבדיל ממשקלים קלאסיים הבנויים על ריבוע שתים, שלוש (חיתוך זהב) וחמש.

וריאציות על משולשים פיתגוראים בטבע ובארכיטקטורה

ואם בסמל עסקינן, הרי שהעיסוק במרכז הצורני חשוב לא פחות מרמיזות מיתיות. המרכז לא מייצג עמדה פוליטית (אימפוטינציה לא אורגזמטית מישהו?) כי אם עמדה תיאולוגיתמדינית ממדרגה ראשונה. ולא, נוותר על איזכור שפינוזה בהקשר זה. עמדת המרכז המרחבי מבקשת שיוויון דיאלקטי, סטאטוס קוו החוצה את העולם לניגודים בעלי ערך הדדי וזהה. הוגים מערביים מודרניים רואים לעיתים במרכז צורה של הרמוניה, בעוד אחרים ראו בו מאפיין הגיהנום. אם מתגנב לדעתכם עולם המרכז כמוות או אנתרופיה (כאוס פיסיקלי עם השלכות לעולם החיי ולמדע הידע), אני בדעתכם. מיותר לציין כי מקדשים קלאסיים (ופירמידות!) ניבנו על טהרת השלישים (ולעיתים רבעים וחמישיות), כלומר מתוך עמדה של מתח ושינוי, תנועה לעבר סדר – שמרכזה חוסר השיוויון המשקלי (והאחר) וייצירת היררכיה רציונאלית. שכן הצורה (הדו או תלת מימדית) מאפשרת רפלקסיה מופשטת מורכבת. בצידה האחד עומד הלוגוס (נאמר לשם פשטות הרעיון) ובצידה השני הנומוס (הוא החוק בעל יחס קבועמתמטי). צורות לא סתם מגרות את העין והמחשבה אלה מהוות מוקד לתכלית וזהות בעולם. וכך, אם נחשוב על צורות כלוגוסנומוס נמצא כי האחד הוא כמובן הגרעין, המקור הנקודה והעיגול; השנים הוא עיקרון הניגוד, הדואליות והשיוויון, המוצא את ביטויו בקו; ואילו השלוש הוא מקור המרחב (חיבור צורני ראשון בין נקודה וקו), מקור הריבוי (הארבע ואילך), אשר עבור ההודים נקרא "אמא", או תעלת הלידה שעל האחדות והניגוד לעבור כדי להתממש בעולם. הפשטה זו של עולם המספרים והצורות עומדת בבסיס הולדת הרציונליות, או ה'רציו', הוא היחס (1:2 או 1:3 וכדומה) שנמצא בין הצורות והמספרים, יחס קבוע שמאפשר גם להבין את הטבע בצורה מופשטת וגם לחזות את הצעד הבא מתוך חוק היחס הקבוע. חוקי היחס הצורני/מספרי – העתיקים כמו המודרניים – נמצאים בכל תופעה טבעית, מתבניות פיזור (distribution patterns) אטומים, התפשטות וגידול אורגני ועד הווצרות גלקסיות. היחס הוא נקודת מפנה במחשבה על ההרמוניה כתנועה שלמה ורציפה של יצירה.

Siri Yantra

וכך, העיסוק האסטתי, שבימינו זנח את לימודי הטבע, בונה ויוצר עולם צורני בו העיקרון היחסי משמש ערובה לקיומו ולמשמעותו. כלומר שמבנה לא הרמוני, לא רק שהפר את היחסים בעולם אלא שזו מבנה שלא יוכל להתקיים לאוך זמן. בעולם העתיק, עקרונות הרמוניים שימשו במוסיקה וארכיטקטורה כמו ברפואה: כל מבנה הרמוני נשא בחובו את הערך המוכנן של מטרת היצירה. והנה לנו, אחרי אקסקורסוס קצר, עיקרון אסטתי מכונן של צילום עיתונות בימינו. עיקרון המרכז אינו המצאה מודרנית אף שלא בקלות נוכל לדבר על יוצרים העושים בו שימוש מודע ומכוון כמו בעולם העתיק. המרכז העתיק לעולם לא מגיע לבד, אלה חייב שיורכב מיחסים, לפי שמתוך השיוויון הדיכוטומי נוצרים ועולים כוחות היצירה. הסירי ינטרה הוא אולי דוגמה טובה לשימוש המרכז (במקרה זה מרכז העיגול, כלומר האחד) לתיאור יחסים מורכבים. הוא מורכב תשעה משולשים, ארבעה עם קודקוד למעלה וחמשה עם קוקדוק למטה, יחדיו נוצרים 42 פרגמנטים של משולשים סביב מרכז – ואין עוד קומבינציה של משולשים סביב מרכז המאורגנת בשלמות שכזו.

תרשים ספירלי-גאומרטרי של שורש 5 לפי יחסים ראשוניים 1:2 ו-1:3

עד כמה שמפתה לחשוב על רעיון השלמות המורכבת החבוי בסירי ינטרה, נשוב למרכז של ימינו. והנה ימים סוערים, מלאי חרדה ואיום, ימים בהם אדם ממאן לפתוח עיתון מחשש לבשורות איוב התלויות על בלימה כנגד סדר יומו המתדרדר. וככל שימאן כך יתפתה לברר את גודל הצרה, אם קרובה או עוד מתמהמהת, אם פגע בשכן, בידיד או באויב. פתוח יפתח את העיתון ושם: פרסומות על גבי צרותם של אחרים. לא הפלקטון הנכחד והדגה וזרימת הים, לא הדבורים האבודים והאבקנים המיותמים והמזון המהונדס, לא תזוזת הצפון המגנטי וציר הארץ, וכן, גם לא על זונות מכורות בניויורק, לא על רוצחים פסיכוטיים בוול סטריט ולא, הן תדעו, על אומללות החיים של מרבית יושבי הכרך המערבי הנחשק. האימפוטנציה העיתונאית הבאה לידי ביטוי במרכז הדיאלקטי היא סימפטום החברה שזנחה זה מכבר את עיקרון היחס הצורני היוצר. אבל כבר כתבתי די והותר בשביל בלוג זנוח שכזה. נסיים עם כן במקבץ תצלומים נבחרים של השבוע שהיה בהארץ:

תומר אפלבויים ל'הארץ', 2012.

אוליבייה פיטוסי ל'הארץ', 2012.

תומר אפלבויים ל'הארץ', 2012.

 

ושלא כמנהגי, הנה המלצה לקריאה נוספת בנושא הגיאומטריה העתיקה:

http://www.getcited.org/pub/102640230

http://www.getcited.org/pub/102150375

360 מעלות של אימה טכנולוגית

Posted in Uncategorized, גחמה, צילום by דן זלצר on אפריל 5, 2011

http://www.360cities.net/javascripts/krpano/krpano.swf
Damage in Rikuzen-Takada, Iwate Pref. (13) in Japan
(אני לא מבין מדוע הקוד לא עלה ומקושר כמו שאמור אבל ככה זה – לחצו על הקישור השני לקבלה הרצויה)

הנה שוב באה הטכנולוגיה לעזרת הדימיון הכושל והשכל הנחשל, משמשת את המסלול הדורסלי והונטרלי של המערכת וויזואלית המשוערת כדי שנבין את עוצמת ההרס. ואני שוב לא משוכנע שזה עוזר, לא להבנה ולא לסמפטיה ולא לאמפטיה ולא לפיוס הרוחות הכועסות והמטורללות-אפס של זמנינו. שוב עולה הצילום כתחליף וכאקסטנציה של העין האנושית, כמו משקפים שרק עולות במספר – יש בה עדות ממשית להמשך הניוון השרירי והתלות בעדשה. אנו לא נעשים מודעים יותר, מיודעים יותר, רואים למרחק או לעומק, כי אם ההפך הוא הנכון: הגברת ה"כמות" וה"איכות" תרמה עד כה לירידה ביכולת הרגשית/רוחנית/תבונית (בחרו את המושג הפרדיגמטי ההולם לכם), והמתבונן למד כעת לשכלת (עקרונות תבוניים) ולכמת (עקרונות מהותיים) ולצרוך (היסטוריה מתה) ולשמור עצמו הרחק מכל התמודדות אנושית הולמת: אבל, אימה, הכרת תודה ושייכות ואפסות וכדומה.

מתאגרף בזירה: על תיעוד וסמלים והקשר הלא הכרחי ביניהם

Posted in Uncategorized, גחמה, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אפריל 1, 2011


"אתה אישיות גבולית" אמרה חברה בבר שכונתי הומה, ועודני תוהה אם היתה זו מחמאה או מחאה (האחת עוקצת בסטיה אפשרית והשניה מחמיאה באפשרות סוטה). שבועיים קודם אספתי סריקות של ארבעה סרטים שצולמו איאז בסוף הקיץ והבוקר נגשתי אליהם שוב, לבחון את גבולות אישיותי הסוררת. ראשית בא הברירה והמיון אחר דימויי משמעותי והולם ואז בא הרכבם לקו מתמשך ורציף (תוך ברירה נוספת). עד כאן, חשבתי לעצמי, אני נורמלי. בעודם מסודרים על המסך ניסיתי להבין מה משך וסקרן אותי באירוע המצולם, מה משך את המצולמים ולבסוף, מה הוא זה המצולם. חשבתי על שיברי הנפשות הניבטות, על הופעתם המשכנעת ועל חזותם המוחלטת. נדמה שלא זכרתי אותם כלל, לא את הפרצופים הללו, לא את הסצינות, ובעיקר, אף לא אחד מהרגעים המתועדים. זכור לי שהמעטתי להביט בעיינית ושלרוב כיוונתי את המצלמה (ונקרתי) כרפלקס סקרנות קצר. תהי השיטה אשר יבחר הצלם, כעת על המסך עומדות הדמויות כסמנים לפיענוח. אין זה "חיפצון" במובן השחוק, כאילו ניטלה מהם אישיותם וחירותם בתהליך של ניכור עצמי (אף שהאפשרות לצערי קיימת, בפרטיקה ובתיאוריה). המסך מקרין את תוצאות המעבר מנוכחות חייה לאות דוממת, גלגול גוף חולף באות נבדל ועצמאי. האות הוא קיניינו של רושמה, והיא שבה ונוצרת באדם (הצופה), לכאורה חפץ למסירה ולעיבוד – אך האות תוכנה חווית כולית נשגבת ומראותה פלא. לכך נתונה סקרנותי ונדמה שכך גם הקהל בזירה.

אותות אילו שייכים כעת לחיי רוח ודעת נפרדים. ניתן לרקוח מהם ראיה ועדות ונתון בתהליך אנליטי (ובתקווה סינטטי) ואפשר שיופיעו כסמל, אות רווי וסוער של רוח חיה, רוח שאין לאומרה אלא בסמל. הסיפור שעולה מבין הסמלים – מתאגרף בזירה.. – אינו נוגע לחירותם או לגופם ונפשם הפרטיקולרית של המצולמים (אף שעד כמה שהסיפור עסוק באיסוף ראיות לזהוי ישנה סכנה שהצד המעבד יפגע בנפשות הסיפור). כסמלים, מופיעות הרוחות בעתיקותם המקורית, הווה משתמשך בו יצורי המימד משחקים לפי קוד נושן. וכראיה עולות הן מצלמם של מתאגרפים וקהל סביב זירה, פולחן מפואר בן אלפי שנים השב ומציץ ומופיע בדמויות מתחלפות, פה בתלאביב, בפרובינקיה פלסטינה של המערב השוקע.

והנה מופיע הגבול שוב, גבול האישיות, בו האדם חדל להיות מתאגרף בזירת חובבים, הוא כעת גיבור בטקס יצרי ואקסטאטי של מאבק, סבל ותהילה. ריכוזו ומיומנותו גוברים על פחדיו והוא מקריב עצמו לגורל, עיתים יפצע ויובס ועיתים יתהדר בזרי דפנה ובמראה אפולו, מחזה השמור בעיני הקהל לחזון אלוה, להתגלמות האל בבשר החי. האירוע מורכב מחזורים מרוכזים של אלימות, הרפיה והכנהלסיבובנוסף, ומשתתפים בו כל הנוכחים באירוע (בדרגות מעורבות משתנות). הללו מרכזים את רוחם לקראת החזון החי והלה, בתמורה, מודה לקריאתם ומקריב עצמו במימוש החזון בגופו. המתאגרף חוצה את גבולות אישיותו והקהל מצטופף בכדי לאפשר זאת ובשביל לחזות בתהליך המעבר החי. ובעוד הסבר פונקציונאלי מביא אותנו בביטחה אל מפתן הסמל וחשיבותו באירוע, על מנת להחשף ולעמוד על תוכן הסמל עלינו לחוות במתאגרף כבחזון – או אז נתוודע לסיפור הגבורה המגולם בדמות המתאגרף החולף.

אין זה מפתיעה שמתבלבלים כה בימינו נוכח מיני האמתות שניתנו לו לאדם למצוא, וכי נוטים להמעיט בחשיבות כל אות יחידה, שכן רבות מספור הן ומי זה שידע את כולן. יחידות הופעתן גם-היא מקשה לשחזר את תוכנן כערובה לאמיתותן האמפירית-מדעית, אף שזה האחרון, המדע, גם הוא נולד באות ייחודי ורק מתהדר באיצטלת שיחזורו התיאורתי (שהרי אין אירוע, כל אירוע, חוזר על עצמו.. איפושהו יש לזה הוכחה מתמטית). אולם לאמת פנים ומינים אינספור – ולאמת טעם ומידה יחידנים, הללו שניכרים באיכות חווית ההכרה הביוגרפית. לכל מצב הכרה בעולם סך ראיות ייחודי, ולאור זאת יש להבין את הקושי להשליך ולהקיש בין ראיית הכרה אחת למשנה (והנה שבה תחושת הגבול הטורדת). אולם אין בכך כדי לסלק ולפתור את תוכן הכרת הפנטזיה במחי ברירת-טעם הכרה אחת בלבד. אם לעתעתה קשה לישב בין תוכן אקסטטי לבין טבלאות נתונים חשבוניים, אל למתודה להכתיב את איכות הכרת העולם אלא לבוא לעזר בתחומה, ולפחות להכיר בתחום השגתה. בפיסיקה (המודרנית, אך גם בעתיקה) מתגלים חוקים שונים הנוגעים לרזולוצית תצפית משתנה,ואף שלא ניתן לישב בין שלל החוקים הסותריםלכאורה, הרי שבגדר כל מימד החוקים תקפים, וזה ערכם המדעיטכנולוגי.

וודאי שלא לכל אירוע קיים מימד פולחני ומשמעות סמלית שתוכנה מצוי במצב תודעה לא נורמטיבי, אך לחלקם – יש ויש, ופה מצוי הגבול אותו חוצים כל בוקר מיליוני העמלים בפקקים, עושים את דרכם למימוש הפנטזיה הקיבוצית הקרויה 'מודרנה'. אך נדמה כי גבול זה מסומן רק מצד אחד, מצד הנורמה, דעת רבקולית ואיתנה המבקשת להסיח לרגע את זכר המיתוס והסמל והרוח החיי לטובת אתיקה חילונית מפוקחת וערה, המפיקה את אליליה בפס יצור ועלפי תכנון משוער.

ואילו המיתוס עוד חי: בחלום, בסמלים ובשפה האנושית, והללו ממשיכים מצידם לפעול ולהפעיל אותם גופות מונפשות בחלום הנורמה הגדוללאשורה, רוח הנורמה עכורה ומלאה סיוט ובלהה. בה מנסה האדם לחיות את חייו. עד כמה שהנורמה מחדדת את הגבול ומתעלמת מהתהום כך היא מעצימה את הסיוט למידה פתולוגית, עמוסת פטפוטי רציונאל בטלים.חברתנו גדולה וחזקה ומתוכחמת וכך גם מידת הבידול הפנימי והפירוד החברתי והמרחק ממתפן יעודה, ואלה הם פני סרביני הכרת הרוח. מקור הסיוט (טרם הפך פתולוגי) בגבול שחווה ההכרה עוד טרם היוולדה, ואילו שאר החלום נע בין התאחדות אוקיאנית לפוטנציה אחדותית. התמדת הסיוט, להבדיל, תלויה ועומדת מחוץ להיקף מצומצם זה ואני מסופק עד כמה ניתוחו יועיל. נוכח המאמץ הרציונאלי של ימינו האמון על מציאת פתרונות דוחק לחיים נוכח הסיוט המתפרץ, מפחד לאבד את זהותו אם חלילה יתיר את חווית מלאי ההכרות, נדמה כי גם ניסוח פעולתה הלוקה לא יועיל לה, או לנו.

החלטתי לכן לראות בהערת חברתי מחמאה, לעולם אין מספיק מאלה – ומחאות יש בשפע.


צולם במועדון איגרוף תיאלנדי במרכז קהילתי בדרום תל-אביב. נכחתי במקום 40 דקות בלבד (התחייבות מודחקת ומפתיעה אילצה אותי לעזוב מוקדם מהצפוי ולפני הקרבות ה"באמת מדהימים" כעדות חברה שנשארה עד הסוף), וצלמתי בשני סרטים 160 ו400 אס"א.

Tagged with: ,

הפרצוף שעולה ממעבה היער הוא שלך

Posted in ספקולציה, צילום by דן זלצר on אוקטובר 24, 2010

JR על חומת ההפרדה

פרס עשיר ויוקרתי הוענק לאחרונה לצלם פוליטי צעיר ומסתורי, JR, המסתובב בעולם עם מצלמה ורעיון. חלק מהקוראים וודאי זוכרים את עבודתו בארץ שהציגה פרצופים גרוטסקיםמחוייכים של ישראלים ופלשתינים שצולמו בעדשה רחבה ובזווית נמוכה ויצרו – אולי – תחושה כי שני הצדדים מגוחכים באותה המידה. התצלומים הוצגו לאורך החומה ובמקומות מרכזיים בארץ על גבי פוסטרים ענקיים בסגנון פרסומי מובהק, ונדמה שעוררו אהדה בקרב המקהלה החשודה גם אם לא זכורה לי כל התייחסות ממסדית/תקשורתית ישירה לעניין. גם לא זכור לי שבא השלום או הבנה מחודשת בין הניצים. על-כן פועל JR תחת מעטה אנונימיות כבדה, בדומה לאמני גרפיטי שלאחרונה זוכים בעדנה ועוד מזה בנסיקה בערכם הבורסאי, ועוד נדמה כי מסיכה זו הולמת היטב את אופיה הכמוחתרני של אמנותו שבשליחותה הוא מגיע לקצות האלימים והמוכים של הכוורת האנושית.


JR בקניה

עוד בקניה

ואם לא הובנה נימת קולי עד כה אז הנה: חוצפה, 100 אלף דולר לעוד "פרוייקט" שכל מאפייניו העיצוביים/סגנוניים נועדו לשמש גשר קנה רצוץ בין המוסרנות השמאלנית לבין מושאה האומלללכאורה; ה"קורבן/אחר" מוצב כאידיאהפיקס שלעולם מצביעה עד כמה שעון הצדק לעולם מאחר לפגישה (גם אם במקרה מדייק פעמים ביום). העיניים הפעורות למראה הכיבוש כמו למראה הפבלה הברזילאית או שכונות פחונים באפריקה – הללו לא נועדו לעיני התושבים (החיים בצל המבט הענק התמידי) כמו לעיניי המערבי השבע (כזכור – 100 אלף!) החש מבוכה ממראה העוני והסבל שמדיניותו הסומיה משכללת כתופעתלוואי לשפע. והרי הוא רגיל להביט בהם, במסכנים, מורגל לראותם בסרטים ובכתבות עומק על אודות גודל האבל והעוגמה, ובעיקר אולי מורגל להשתמש בעינים כבאיבר מכונן הרבה מעבר לחשיבותו הפרקטית, לבטח יותר ממה שנוהגים ליחס לעניין מרבית "המסכנים". והנה בא פרוייקט ש"נותן חזרה לקהילה" בדיוק את מה שאנו עושים כבר שנים: דמוניזציה, אסתטיזציה, ראיפיקציה מושגית וספקטאקל להמונים – הכל רק לא להגיד שהם אנשים, אנשים בדיוק כמוך, שסובלים מטימטומה של המכונה ה(כברלא-כל-כך)מערבית, אבל שאיכשהו שם, הרחק במחוזות בהם החיה עזובה לנפשה הייצרית להאבק את חייה ברפש האדמה, שם במעבה המאפיליה, קל לצלמה ולהרגיש נאורים לעילא. עטופים בגלימת מאטריאליזם היסטורי דק וחמושים במסכה פאוסטיאנית חקרנית, המצפון המערבי אוהב לאהוב את המסכןמחמדשלו כדי שעוד יעמוד הזין בסוף עוד יום של עבדות משמימה. תחת כותרות של "מעורבות חברתית" אנו מכתירים את הטרחנות האמנותיתאקדמית כמי שאכן מייצגת את הנעלה שבשאיפות האדם לפגוש בגברת "צדק ושיוויון" אף שעוד מעולם לא ניראו פניה החיים מחוץ לשיקוף הפלזמה היי-דפנישין .

אפשר להמשיך ולטעון כי גם פה ניכרים סממני החורבון הממשמש – אבל לא הייתי רוצה שתחשבו שכליית הציביליזציה הנוכחית, ובכלל האנושית, היא בגדר הרע, כי אם אדרבא, מצד האמת היא מן הצפוי ומן ההכרח.. ונאמר אמן.

מהולי-נאג' על גג קניון בתל-אביב

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אוגוסט 25, 2010

אוטופורטרט. פוטוגרמה מ- 1922

הכנס לכבוד מהולי-נאג' שחל אתמול במרכז עינב הציעה מסלול קצר ועמוס לתחנות הרבות של חייו המרתקים. לצד הקרנות אולם של שנים מסרטיו נפרסו במבוא שלל ספרים ומאמרים, צגים וחוברות, מכולם צץ לו השד ההונגרי: צלם, צייר, במאי, פסל, אדריכל, תפאורן הוגה ומורה, אם למנות את המרכזיים שבתעלוליו. שתי הרצאות, האחת מפי מלומד אמריקאי (לואיס קפלן) ושניה של אמן ישראלי-בינלאומי (יאן טיכי) הוסיפו לפריסת היריעה ועוררו מחשבה. והנה היא מקוצרת ומאופקת.

מהולי-נאג' יצא לעולם עם יצר ויירא של אומן ומדען וחוקר ונותר בו אמן. דנים בו כמהפכן וחדשן ושובר מוסכמות סדרתי, אך לא על אלה הוא זכה בתהילה, כי-אם על דבקות אמונתו בייעוד המיסטי הטמון בטכניקה החדשה (ד"ר קפלן השתמש במונח Techno-mysticism), להביא לישועה, לאוטופיה אישית וחברתית בחסות איחוד הפונקציה בחומר. והוא לא היה לבד שם בבאוהאוס. בימינו תולים בו את יומרת האמנות להזרה ולבידוד מראות החיים, לסיווגם ולהמשגתם, כסך הביטוי היצירתי, וכך נהפך אותו הונגרי לאב מפעלם היצירתי בעידן הקפיטליזם המאוחר. ולא-כן. מהולי-נאג' לא חשב על אמנות, על ייצוגיו, על הפרשנות או הניתוח של יצירותיו. השימוש בצורניות גראפית לא די לה שתינוק את מושאה מעולם החומר התעשייתי, עליה לחקור ולחזות באפשרות מימושה הטכני בחיי האדם. מעבר לסף הגלריה נפגש מהולי-נאג' בהוויה האנושית החדשה, באנושיות המתעצבת לה בסמביוזה עם מכשירי העתיד כשם שהעץ צומח על נחל. כל זאת, עם דגש מיוחד לאפשרות האחרת, בה המכשיר משרת צורך רגעי ומפורד ונבדל מרוח הכלל. וכן, לא די בשימוש במילים ובסמלים בכדי לטעון לשייכות ולהמשכיות רעיונית-אמנותית ליצירתו. דרכו המודרניסטית זרה ליצירה בת-ימינו, שעל-אף השימוש ב"דימויים" ו"חומרים" דומים, משועבדת כל-כולה למייצגי אבסורד נטולי דעת ובינה. בלא חקר יסודות הטכניקה, ההיסטורית והתעשייתית והמדעית, נידונות היצירות לעולם הרעיון-שבעלמא וניתוחו הטאטולוגי העקר. היוצר יושב במזגן ומזמין את מרכיבי התצוגה מבעלי מלאכה מזדמנים – רעיון שתפס מקום מרכזי אצל מהולי-נאג' ואיתגר את יצירתו – והללו מייצגים את עמדתו המבודדת של סנטימנט שרירותי השואף לחסות בצל אדונים נכבדים, המחקרים בנסחים ובפורמולות לדיון בכל סינטימנט כברוח עצמו. ומי שחונך למבע תבוני-רוחני של יצירה, להתבוננות וקשב – כיוצר וצופה כאחד – מהולי-נאג' מיישם באדיקות את חינוכו-תורתו על מושאי העולם החדש, התעשייתי והאלים, ומצטרף למאבק למימוש רוחו העתיקה בהווה. הוא מוצא בו סכנה ומפולת עד כמה שהעולם של ימיו עסק ביישומיו הגחמניים של שליטה ופחד, בעודו משתוקק לחקור ולמצוא את שימושו במערך יצור שהוא המשכו הדאגנאלי והמשלים למסה החברתית האדירה שנוצרה. לשם כך חייב היוצר להעלות חזון המצוי ונגלה רק מתוך פרטי המלאכה והחומר עצמם – בעוד שכל ביקורת וניתוח מסתברים רק אגב התבוננות בחזון אל נוכח הלך הרוח המצוי. והמצוי הפך בזמנו לאלים ואכזר והמוני ונטול חמלה, והללו אופפים את יצירתו ומבקשים תשובה, תיקון וגאולה בפנטסיה. מי שרואה בחומר (החדש) פנטזיה, כמו חוזרים על טקס שאמאני עתיק המוקדש לבחינה ולעילוי מרכיביו הכמוסים, ורק בעזרתם לשוב ולחזות ברוח האורגניזם המכאני (החדש) שאפשר, וזה הרבה, שיעמוד וימלא את ייעודו התבוני באדם.

מהולי-נאג' היה מדען במובן הקלאסי של המילא, אינטלקטואל כרוחו של דה-ווינצ'י וגתה ושפינוזה. הוא חיפש וחקר עד כמה ניתן לו לאדם ליצור הרמוניה בין צרכיו ומוצריו, בין הכלי לבין הכוונה האנושית. ציטוטיו היותר ופחות מפורסמים על אודות "ראיה חדשה", כלום, מצביעים לא על "נושא חדש" לאמנות, על שבירה מרוח היוצרים שקדמו, חלילה, אלא על טכניקה חדשה בה מצויה בהכרח גם עין חדשה, מכאנית, הדורשת מבעל המלאכה מאמץ נוסף, ראשוני, למצוא בו את המופלא ואת הגאולה. ואפשר לקרוא את מהולי-נאג' כטקסט אידיוסינקרטי המנבא את הפוסט-מודרניזם בו האמן משוקע כולו בשינון מונחים וניסוחים פורמאליים להסברה ולצידוק מוצרו ה"מקורי". גיבוב קטסטואלי-סמנטי-סנטימנטאלי-אגבי נושא בעול תיווך הדי רוחו הכמהה של האמן, ועל הצופה מוטל לחבר את הזנבות. מעצלות או דלות – ניתוחם של הקשרים צורניים ומושגיים מסכם את חוויית האדם עם היצירה, וזהו כל תחומה – שיפוט. האמן, כהפקר של דעת ורוח, נתלה בשיפוט לכאורה-מלומד ומסוגר כיצאת ידי חובת הקשב לביטוי האפשרי, הפנטסטי, שבין החומר והרוח, היצירה, כל יצירה. הוא סומך את ידיו על רגשנות מרדנית ואקסהיביסטיזם מתיילד ונמצא פטור מחובתו לירא ולאהבה שבמסר היצירה האנושית מראשיתה.

ואם אמרתי מיסטיקה ולא גיביתי את דברי בציטוטים מן המקור, עוד מנהג פרי החקרנות האקדמית, נסו לעמוד על היצירה-שהיא-ניתוח-היצירה של ג'וייס, פיניגנס וויק (והנה ראיון מרתק על אותה "מיסטיקה" של ג'וייס).

ואפשר שמהולי-נאג' רק מזכיר לי נשכחות.

אבו-גרייב מאחוריך

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אוגוסט 17, 2010

רגילים אנו להתלונן מרות על כניסתו האגרסיבית של הצילום לחיינו, על פלישתו לתחומים שהיו בעבר נחלת הפרט ולא דרשו תיעוד ותיווך הזיכרון (ראו פוסט קודם על צילום בחדרי היריון). ואולם ערך התיעוד, אם לא מופיע הוא לגבי הפרט (והייתי רוצה לחשוב את האדם למוכשר דיו לשימור ולעיבוד זיכרונו ללא תיווך אסטיציסטי מנוכר), הרי שתמיד נמצא את ערכו הכללי. כך הוא מקרה כלא אבו-גריב החלוצי בו מחייכים הסוהרים האמריקאיים למראה עינוי אסיריהם העירקיים (וראו דיון מעולה של ארל מוריס בנושא), וכך הוא בפרסומים האחרונים של תיעוד הווי חיי החייל הישראלי ככובש דביל. (ראו הארץ ועוד דיון בפייסבוק). שכן לא די בתמונות כי אם בתגובות החברים לחשוף את רחשי ליבו של המצלם, המעלה והמתגאה במלאכת חייו. שם שולטים ה"חחחחח" וה"!!!!" כתחליף הולם ל"כאילו כזה וואו מדאים איזה צחקים איתך אחי", כלומר לביטוי חיי הרוח במחוזותינו. ובל נתעה בדרכם ונסתפק בתיוג הופעתם כאספסוף נבער מדעת. חטא הוא לבינה לחשוב עצמה טובה מרוח החברה והבל הוא לדעת להבין רוח זו כחוסר, משגה או שטות.

אותם חיילים אמרו את שלהם, לא חרגו מהנהלים המקובלים, לא סטו מרוח המפקד ואף חבר בסביבתם הוירטואלית לא הזדעק. "הצטלמתי בתום. לא היה בתמונות שום אמירה… הן שיקפו חוויה צבאית" נאמר בתגובת החיילת-בפוזה-המגרה שנתפסה בקלקלתה. ואכן, תום החוויה הצבאית מתגלה בתמונות ובתגובות כאחד. המחפש את הרוח – יגעתה ומצאתה. הללו שתפסוה – בהם האשם, אם קיים אחד. האפשר שנזקקנו לתמונות הללו בכדי לדעת מה קורה בכיבוש נאור? מי זה שמראות באנליים אלו משמשים הוכחה לאכזריות הכיבוש והכובש? אין בהן אלא הערת שוליים בתימלול הגזענות והשנאה העומדים מאחורי פעולות אלו, להבדיל ממדיניות ביטחונית מודעת ותקיפה. ואין כפניה התמים של החיילת, המנסה למרות הרקע המכוער לצאת "יפה", להטות את ראשה באלגנטיות ולהקרין לעולם את נחשקותה.

וכמובן יש את זה:

http://www.youtube.com/watch?v=-EsVsHvKRac&feature=player_embedded

אלבום המשפחה החדש

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on יולי 24, 2010

אני לא יודע איך עלי לחיות עם הידיעה על הטרנד החדש להזמין צלם/ת לחדר לידה (כפי שדווח במוסף הארץ), ומשנודע העניין, איני מבין איך חייתי עד כה. מצד אחד מה רע בתיעוד רגע משמעותי בחיי המשפחה וכו'? די לראות את עיניה הנוצצות של סבתא נוכח שרידי הדפס מלפני המלחמה כדי להעריך את ערכו של הדימוי לזיכרון. והנה מעידה האם הטרייה בכתבה כי "זה נותן לי זווית חדשה, שלא יכולתי לראות כשהייתי בתוך התהליך", ומה רע בזווית שונה, שניה, בה "הדגש בצילומים, לדברי הצלמת כהן-ציזנר, הוא על הפן התיעודי. "יש חשיבות לחלק האסתטי, אבל אין פה עין שבוחנת אם האשה נראית יפה. זה תיעוד של תהליך טבעי ושל תחושות. לנשים רבות זו חוויה עוצמתית ומשמעותית". נשמע טוב לא? הנה סבתא צילה עם הדוד מישה, הנה היא על הספינה לא"י, הנה היא עם כל המשפחה בביתם החדש בירושלים.. והנה היא קורעת ללדת את אבא. נמשע טבעי אה?

סבתא צילה, הכי קטנה וחזיתית, בפתח המלון של אביה ברח' יפו, ירושלים 1923 לערך

מצד שני כל עניין האישה-צלמת (וזה כבר מגא-טרנד שלא אתפתה לו כרגע) והפלאשים הבוהקים ברקע בתוך אותו "תהליך" טבעי, כהגדרת האם, לא מריח כל-כך טבעי. לא בלתי-אפשרי, לא מופרך, לא פריצה אבולוציונית כבירה, אבל לא מריח טוב. וזה הרבה בתיעוד. השאלה הראשונה – והיחידה לפעמים – מצד התיעוד היא נחיצותו לתבונה (ובמובן הקאנטי של העניין זה כולל את האתיקה והאסתטיקה גם). ואכן, ישנה חשיבות תבונית לתיעוד הלידה – שכיום, מסתבר, מככבים בה שחקנים שההיסטוריה האנושית לא רגילה לראות במעמד טעון זה – והיא מצויה הרחק מעיני היולדת וחוג משפחתה שנתברכו במזל-טוב ובחבר חדש. העניין משול לתיעוד חיי היציאות של בריה, לתיעוד חיי המין שלה, הריבים, ההתפייסויות וכודמה, עניינים מאוד חשובים. עד כדי כך שכל עניינם חווית הווה שאדם על-פי-רוב לא נזקק בה לזוית חיצונית, "חדשה", בכדי לדעת אותה בכל רמ"ח אבריו. אני מבין את הצילום בחתונה בה הוא עשוי להציג את האירוע על פניו האישיים יותר, האינטימיים, אבל לידה אינו אקט חברתי/תרבותי/פומבי (וטוב שכך), וכל תיעוד בה כולל מניה וביה הזרה אסתטיציסטית. הצלמת הרי אומרת בפרוש כי היא לא "בוחנת בעין אם האישה נראית יפה" אלא רק קצת אסתטיקה, ואנחנו מאמינים לה, היא מתעדת כאילו מדובר בחתונה, בהפגנה, ברצח-עם, זה היינו-הך עבור התיעוד התבוני. עולה החשד שהתיעוד החדש (האמנותי-נשי-רגיש-שכזה) מחזיק בקושי רב את מסך הנייטרליות של "הזווית השונה", ושמאחוריו מקפצים שדים הדוברים בלשונות ודוחקים להעלות קורבן, עוד קורבן, לבת דמותנו שנותרה עם מעט מדי כלים להתמודד עם הרגע החיי – וזכרו. אותה חוויה "עוצמתית ומשמעותית" (העילגות במקור) נדרשת כאן לתיווך אמצעי, לזווית לכאורה-חדשה(!) בכדי לאמצה כשלה. התופעה נכונה לנוכחות הכפייתית של המצלמה במסעדות, בטיולים, בנופשונים, בחדרי מיטות – וכעת גם בחדרי לידה. ושיהיה במזל טוב.

נ.ב.

אגב גררה הורים תשמחו לשמוע כי מחפשים בדחיפות מתנדבים לעזור למשפחות "זרות" למלא טופס מועמדות לחוקיותם, שהמדינה בטובה הקציבה חלון הזדמניות פיצפון למילויו.

מסתבר שיש לי תקיית בוידעם

Posted in Uncategorized, צילום by דן זלצר on יולי 23, 2010

זה זמן שאני מתעורר עם תחושות ושיירי מראות מראשית ימי כצלם ועד שהבוקר קם ועובר והנה נמשך היום ללילה ואני חולם אותם שוב.

מסיבות אחרות לגמרי הגעתי לבוידעם המחשב הישן, נברתי בתקיות והנה עלו לפני אותם מראות מימי הראשונים כצלם.

ממרומי אותו בוידעם ווירטואלי נדמה כי בחודשי הצילום הראשונים שוטטתי בין אירועים ללא הבחנה רבה, ונדמה כי יותר מכל הם שימשו כקנווס לניסוי ולבחינה של הטכניקה והקומפוזיציות שראיתי אצל צלמים אחרים (קרטש, ווינוגראד, פרנק.. אם להזכיר את המרכזיים). קשה להפריז בחשיבות השלב המתחקה הזה, בו יותר משעולה סגנון ואופי אישי ניכרת המשיכה וההקסמות מצילום שאולי יום אחד עוד יקבל תו אישי יותר. כך הם גם זיכרונותי מהתקופה – לפני חמש וכמה שנים – נוגעים ביצירות הגדולות להן נחשפתי לראשונה, ופחות לחוויות היותר "אישיות" לכאורה שפגשתי בטיולי.

חשבתי להקדים ולספר לכל תמונה כמה מילות הסבר ורקע – אבל אשאיר את זה בצד לעת עתה.

Tagged with: ,

לצלם בשקט

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on יולי 21, 2010


התלוותי כצלם סטילס לכתב וידאו יהודיאמרקאי. נפגשנו לראשונה בקהיר ואם ביקורו הקצר בארץ קבענו להסתובב. בטלפון הוא נשמע היה נלהב לצלם “מועדון דראג בעזה”. חייכתי ושאלתי אם הוא נוסע לעזה? כן כן, הוא ענה, ממש ליד עזה, יהיו הומואים ערבים ויהודים ביחד, בעזה. פנטזיה שכנראה רק דקומנטריסט ניויורקי יכול לעכל, ומי אני שאנפץ לו את התקווה. אז נסענו. לאשדוד.

לא היו ערבים עד כמה ששמתי לב ומעזה לא שמענו מילה, אך בכניסה הבנתי כי אין זה מועדון הומאים רגיל, כלומר הוא לא  תלאביבי. הבעלים שישב בכניסה אמנם נראה מעודכן בגינוני הקהילה אך בעודו מבקש להתחשב בקהל המקומי ולא לצלמו חלפו על פני דמויות שלא הסגירו מאום מנטיית לבם. הבר עצמו היה חשוך (מדי) ופשוט, עד מהרה נעשה שמח וקולני. לבד מהופעת הדראג לא הייתי חושד כי מדובר במוסד גאה. מדי פעם יוצא להתקל בתופעה שמחמת טבעה החרישי, המוצנע, הנחבא דורשת יחס הולם: ללא מאמץ ל"פריים" חושף, מבלי לחפש את הדרמה, את הפנים טעוני המבע והתנועה העצורה.


כאמור התלוויתי לאמני הבמה, שעשו את דרכם מירושלים ונדמה היה שהם רואים בהופעה באשדוד מעין שליחות. ניכר שהם רגילים לתנאים טובים יותר אך מנגד זוכים להערכה ויחס חם וביתי שאולי העיר הגדולה חוסכת מהם. הם ממשיכים מסורת תיאטראלית מכובדת של גרוטסקה ואירוניה החודרת מעבר לכמיהות ולפחדים ארוטיים ומעלה ביקורת נחוצה ושנונה ומושתקת. היותה נחבאת ומצומצמת לקהל גאה עשויה ללמד עד כמה רווחת מידת האנליות החברתית, עד כמה הבריות קפוצות, שוגים ברציונאליות מעושה ודבוקות למצגי ראליה מבויימת היטב (כשאין מונדיאל).


זו הזדמנות טובה להציג טבלה מאירה משל חוקר בריטי, טיילור שמו, שחקר תרבויות עתיקות עם דגש על התרבויות האירופאיות הקדם נוצריות ואת מעברן הדרמאטי ורבהפנים מחברה בעלת מאפיינים אישייםקולקטיביים אורליים לאנאליים.

כאמור, נצטמצם לטבלה (שקצת שיפצתי לקורא המודרני):

From “Sex in History” by Ratrray Taylor

PatristAnal Matrist – Oral
Restrictive attitude to sex Permissive attitude to sex
Limitation of each sex social rule Social rule applies to character
Women seen as inferior, sinful Women accorded high status
Chastity more valued than welfare Welfare more valued than chastity.
Politically authoritarian Politically coessential
Conservative: against innovation Progressive: revolutionary
Distrust of research, enquiry No distrust of research, innovation
Inhibition, fear of spontaneity Spontaneity: exhibition
Deep fear of homosexuality Deep fear of incest
Sex differences maximised (dress) Sex differences minimised
Asceticism, fear of pleasure Hedonism, pleasure welcomed
Father (sun/abstract) religion Mother (earth/mysticism) religion

החוכמולוג וודאי יעיר כי טבלה, באשר היא, אנלית היא. הצדק עימו והכבוד גם. ניתוח הטבלה בידי אותו לוגיקן אכן יוביל למסקנה דיכוטומית וסכמאטית שוודאי לא מתיישבת עם מורכבות המציאות. ולכן מומלץ לקרוא מעט מתיאור החברות העתיקות, שהשאירו טביעות ושרידים מועטים לכאורה, אך מסורתם הגיע אלינו והדהדה היטב בכתבים וממצאים מאוחרים. וכן יש לציין כי ההבחנה של טיילור, בין ביתר, זונחת את הבחינה המסורתיתמשהו של מוסדות ונהגים פאטרנליסטיים ומאטנליסטיים, המציגים את החברה דרך הבנת המבנה הפוליטי, אלא שהוא מבקש לבחון דווקא נטיות והרגלים וסנטימנטים פסיכולוגיים, שהשפעתם הדינמית בחברה היא שבונה את מוסדותיה בעירוב מישתנה.