שיקופים

360 מעלות של אימה טכנולוגית

Posted in Uncategorized, גחמה, צילום by דן זלצר on אפריל 5, 2011

http://www.360cities.net/javascripts/krpano/krpano.swf
Damage in Rikuzen-Takada, Iwate Pref. (13) in Japan
(אני לא מבין מדוע הקוד לא עלה ומקושר כמו שאמור אבל ככה זה – לחצו על הקישור השני לקבלה הרצויה)

הנה שוב באה הטכנולוגיה לעזרת הדימיון הכושל והשכל הנחשל, משמשת את המסלול הדורסלי והונטרלי של המערכת וויזואלית המשוערת כדי שנבין את עוצמת ההרס. ואני שוב לא משוכנע שזה עוזר, לא להבנה ולא לסמפטיה ולא לאמפטיה ולא לפיוס הרוחות הכועסות והמטורללות-אפס של זמנינו. שוב עולה הצילום כתחליף וכאקסטנציה של העין האנושית, כמו משקפים שרק עולות במספר – יש בה עדות ממשית להמשך הניוון השרירי והתלות בעדשה. אנו לא נעשים מודעים יותר, מיודעים יותר, רואים למרחק או לעומק, כי אם ההפך הוא הנכון: הגברת ה"כמות" וה"איכות" תרמה עד כה לירידה ביכולת הרגשית/רוחנית/תבונית (בחרו את המושג הפרדיגמטי ההולם לכם), והמתבונן למד כעת לשכלת (עקרונות תבוניים) ולכמת (עקרונות מהותיים) ולצרוך (היסטוריה מתה) ולשמור עצמו הרחק מכל התמודדות אנושית הולמת: אבל, אימה, הכרת תודה ושייכות ואפסות וכדומה.

מודעות פרסומת

מתאגרף בזירה: על תיעוד וסמלים והקשר הלא הכרחי ביניהם

Posted in Uncategorized, גחמה, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אפריל 1, 2011


"אתה אישיות גבולית" אמרה חברה בבר שכונתי הומה, ועודני תוהה אם היתה זו מחמאה או מחאה (האחת עוקצת בסטיה אפשרית והשניה מחמיאה באפשרות סוטה). שבועיים קודם אספתי סריקות של ארבעה סרטים שצולמו איאז בסוף הקיץ והבוקר נגשתי אליהם שוב, לבחון את גבולות אישיותי הסוררת. ראשית בא הברירה והמיון אחר דימויי משמעותי והולם ואז בא הרכבם לקו מתמשך ורציף (תוך ברירה נוספת). עד כאן, חשבתי לעצמי, אני נורמלי. בעודם מסודרים על המסך ניסיתי להבין מה משך וסקרן אותי באירוע המצולם, מה משך את המצולמים ולבסוף, מה הוא זה המצולם. חשבתי על שיברי הנפשות הניבטות, על הופעתם המשכנעת ועל חזותם המוחלטת. נדמה שלא זכרתי אותם כלל, לא את הפרצופים הללו, לא את הסצינות, ובעיקר, אף לא אחד מהרגעים המתועדים. זכור לי שהמעטתי להביט בעיינית ושלרוב כיוונתי את המצלמה (ונקרתי) כרפלקס סקרנות קצר. תהי השיטה אשר יבחר הצלם, כעת על המסך עומדות הדמויות כסמנים לפיענוח. אין זה "חיפצון" במובן השחוק, כאילו ניטלה מהם אישיותם וחירותם בתהליך של ניכור עצמי (אף שהאפשרות לצערי קיימת, בפרטיקה ובתיאוריה). המסך מקרין את תוצאות המעבר מנוכחות חייה לאות דוממת, גלגול גוף חולף באות נבדל ועצמאי. האות הוא קיניינו של רושמה, והיא שבה ונוצרת באדם (הצופה), לכאורה חפץ למסירה ולעיבוד – אך האות תוכנה חווית כולית נשגבת ומראותה פלא. לכך נתונה סקרנותי ונדמה שכך גם הקהל בזירה.

אותות אילו שייכים כעת לחיי רוח ודעת נפרדים. ניתן לרקוח מהם ראיה ועדות ונתון בתהליך אנליטי (ובתקווה סינטטי) ואפשר שיופיעו כסמל, אות רווי וסוער של רוח חיה, רוח שאין לאומרה אלא בסמל. הסיפור שעולה מבין הסמלים – מתאגרף בזירה.. – אינו נוגע לחירותם או לגופם ונפשם הפרטיקולרית של המצולמים (אף שעד כמה שהסיפור עסוק באיסוף ראיות לזהוי ישנה סכנה שהצד המעבד יפגע בנפשות הסיפור). כסמלים, מופיעות הרוחות בעתיקותם המקורית, הווה משתמשך בו יצורי המימד משחקים לפי קוד נושן. וכראיה עולות הן מצלמם של מתאגרפים וקהל סביב זירה, פולחן מפואר בן אלפי שנים השב ומציץ ומופיע בדמויות מתחלפות, פה בתלאביב, בפרובינקיה פלסטינה של המערב השוקע.

והנה מופיע הגבול שוב, גבול האישיות, בו האדם חדל להיות מתאגרף בזירת חובבים, הוא כעת גיבור בטקס יצרי ואקסטאטי של מאבק, סבל ותהילה. ריכוזו ומיומנותו גוברים על פחדיו והוא מקריב עצמו לגורל, עיתים יפצע ויובס ועיתים יתהדר בזרי דפנה ובמראה אפולו, מחזה השמור בעיני הקהל לחזון אלוה, להתגלמות האל בבשר החי. האירוע מורכב מחזורים מרוכזים של אלימות, הרפיה והכנהלסיבובנוסף, ומשתתפים בו כל הנוכחים באירוע (בדרגות מעורבות משתנות). הללו מרכזים את רוחם לקראת החזון החי והלה, בתמורה, מודה לקריאתם ומקריב עצמו במימוש החזון בגופו. המתאגרף חוצה את גבולות אישיותו והקהל מצטופף בכדי לאפשר זאת ובשביל לחזות בתהליך המעבר החי. ובעוד הסבר פונקציונאלי מביא אותנו בביטחה אל מפתן הסמל וחשיבותו באירוע, על מנת להחשף ולעמוד על תוכן הסמל עלינו לחוות במתאגרף כבחזון – או אז נתוודע לסיפור הגבורה המגולם בדמות המתאגרף החולף.

אין זה מפתיעה שמתבלבלים כה בימינו נוכח מיני האמתות שניתנו לו לאדם למצוא, וכי נוטים להמעיט בחשיבות כל אות יחידה, שכן רבות מספור הן ומי זה שידע את כולן. יחידות הופעתן גם-היא מקשה לשחזר את תוכנן כערובה לאמיתותן האמפירית-מדעית, אף שזה האחרון, המדע, גם הוא נולד באות ייחודי ורק מתהדר באיצטלת שיחזורו התיאורתי (שהרי אין אירוע, כל אירוע, חוזר על עצמו.. איפושהו יש לזה הוכחה מתמטית). אולם לאמת פנים ומינים אינספור – ולאמת טעם ומידה יחידנים, הללו שניכרים באיכות חווית ההכרה הביוגרפית. לכל מצב הכרה בעולם סך ראיות ייחודי, ולאור זאת יש להבין את הקושי להשליך ולהקיש בין ראיית הכרה אחת למשנה (והנה שבה תחושת הגבול הטורדת). אולם אין בכך כדי לסלק ולפתור את תוכן הכרת הפנטזיה במחי ברירת-טעם הכרה אחת בלבד. אם לעתעתה קשה לישב בין תוכן אקסטטי לבין טבלאות נתונים חשבוניים, אל למתודה להכתיב את איכות הכרת העולם אלא לבוא לעזר בתחומה, ולפחות להכיר בתחום השגתה. בפיסיקה (המודרנית, אך גם בעתיקה) מתגלים חוקים שונים הנוגעים לרזולוצית תצפית משתנה,ואף שלא ניתן לישב בין שלל החוקים הסותריםלכאורה, הרי שבגדר כל מימד החוקים תקפים, וזה ערכם המדעיטכנולוגי.

וודאי שלא לכל אירוע קיים מימד פולחני ומשמעות סמלית שתוכנה מצוי במצב תודעה לא נורמטיבי, אך לחלקם – יש ויש, ופה מצוי הגבול אותו חוצים כל בוקר מיליוני העמלים בפקקים, עושים את דרכם למימוש הפנטזיה הקיבוצית הקרויה 'מודרנה'. אך נדמה כי גבול זה מסומן רק מצד אחד, מצד הנורמה, דעת רבקולית ואיתנה המבקשת להסיח לרגע את זכר המיתוס והסמל והרוח החיי לטובת אתיקה חילונית מפוקחת וערה, המפיקה את אליליה בפס יצור ועלפי תכנון משוער.

ואילו המיתוס עוד חי: בחלום, בסמלים ובשפה האנושית, והללו ממשיכים מצידם לפעול ולהפעיל אותם גופות מונפשות בחלום הנורמה הגדוללאשורה, רוח הנורמה עכורה ומלאה סיוט ובלהה. בה מנסה האדם לחיות את חייו. עד כמה שהנורמה מחדדת את הגבול ומתעלמת מהתהום כך היא מעצימה את הסיוט למידה פתולוגית, עמוסת פטפוטי רציונאל בטלים.חברתנו גדולה וחזקה ומתוכחמת וכך גם מידת הבידול הפנימי והפירוד החברתי והמרחק ממתפן יעודה, ואלה הם פני סרביני הכרת הרוח. מקור הסיוט (טרם הפך פתולוגי) בגבול שחווה ההכרה עוד טרם היוולדה, ואילו שאר החלום נע בין התאחדות אוקיאנית לפוטנציה אחדותית. התמדת הסיוט, להבדיל, תלויה ועומדת מחוץ להיקף מצומצם זה ואני מסופק עד כמה ניתוחו יועיל. נוכח המאמץ הרציונאלי של ימינו האמון על מציאת פתרונות דוחק לחיים נוכח הסיוט המתפרץ, מפחד לאבד את זהותו אם חלילה יתיר את חווית מלאי ההכרות, נדמה כי גם ניסוח פעולתה הלוקה לא יועיל לה, או לנו.

החלטתי לכן לראות בהערת חברתי מחמאה, לעולם אין מספיק מאלה – ומחאות יש בשפע.


צולם במועדון איגרוף תיאלנדי במרכז קהילתי בדרום תל-אביב. נכחתי במקום 40 דקות בלבד (התחייבות מודחקת ומפתיעה אילצה אותי לעזוב מוקדם מהצפוי ולפני הקרבות ה"באמת מדהימים" כעדות חברה שנשארה עד הסוף), וצלמתי בשני סרטים 160 ו400 אס"א.

Tagged with: ,

פגישה בים

Posted in Uncategorized by דן זלצר on ספטמבר 10, 2010

עם גבר סטנדרטי למדי שביקש "לעשות שיחה", בתשלום, וכמובן שנתתי ואז קצת התרחקתי כי הוא התקרב ודיבר קצת לא ברור, קמתי לדבר עם ידידה שישבה ליד והאיש נופף ביד לכיון החוף המתפקע, סיים את השיחה והלך. המספרים שהשאיר היו: 054-6666636 ו 054-8508505
מממ..

הערה על צילום במרוץ הקידמה

Posted in Uncategorized by דן זלצר on אוגוסט 26, 2010

צלם העיתונות שיימס מירפי חוזר לבקר את אפגניסטן כעבור עשר שנים (2000 ו 2010) ומעורר מחשבה על רעיון הקדמה האנושית בכלל, ובפרט על ייעולתה של התערבות-צבאית-מערבית לבשר את אותה קידמה.

Photo by Seamus Murphy

וראו מצגת של ניוזוויק בלווי דברי הסבר פשוטים ונקיים של הצלם.

ודי לחכימא.

מהולי-נאג' על גג קניון בתל-אביב

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אוגוסט 25, 2010

אוטופורטרט. פוטוגרמה מ- 1922

הכנס לכבוד מהולי-נאג' שחל אתמול במרכז עינב הציעה מסלול קצר ועמוס לתחנות הרבות של חייו המרתקים. לצד הקרנות אולם של שנים מסרטיו נפרסו במבוא שלל ספרים ומאמרים, צגים וחוברות, מכולם צץ לו השד ההונגרי: צלם, צייר, במאי, פסל, אדריכל, תפאורן הוגה ומורה, אם למנות את המרכזיים שבתעלוליו. שתי הרצאות, האחת מפי מלומד אמריקאי (לואיס קפלן) ושניה של אמן ישראלי-בינלאומי (יאן טיכי) הוסיפו לפריסת היריעה ועוררו מחשבה. והנה היא מקוצרת ומאופקת.

מהולי-נאג' יצא לעולם עם יצר ויירא של אומן ומדען וחוקר ונותר בו אמן. דנים בו כמהפכן וחדשן ושובר מוסכמות סדרתי, אך לא על אלה הוא זכה בתהילה, כי-אם על דבקות אמונתו בייעוד המיסטי הטמון בטכניקה החדשה (ד"ר קפלן השתמש במונח Techno-mysticism), להביא לישועה, לאוטופיה אישית וחברתית בחסות איחוד הפונקציה בחומר. והוא לא היה לבד שם בבאוהאוס. בימינו תולים בו את יומרת האמנות להזרה ולבידוד מראות החיים, לסיווגם ולהמשגתם, כסך הביטוי היצירתי, וכך נהפך אותו הונגרי לאב מפעלם היצירתי בעידן הקפיטליזם המאוחר. ולא-כן. מהולי-נאג' לא חשב על אמנות, על ייצוגיו, על הפרשנות או הניתוח של יצירותיו. השימוש בצורניות גראפית לא די לה שתינוק את מושאה מעולם החומר התעשייתי, עליה לחקור ולחזות באפשרות מימושה הטכני בחיי האדם. מעבר לסף הגלריה נפגש מהולי-נאג' בהוויה האנושית החדשה, באנושיות המתעצבת לה בסמביוזה עם מכשירי העתיד כשם שהעץ צומח על נחל. כל זאת, עם דגש מיוחד לאפשרות האחרת, בה המכשיר משרת צורך רגעי ומפורד ונבדל מרוח הכלל. וכן, לא די בשימוש במילים ובסמלים בכדי לטעון לשייכות ולהמשכיות רעיונית-אמנותית ליצירתו. דרכו המודרניסטית זרה ליצירה בת-ימינו, שעל-אף השימוש ב"דימויים" ו"חומרים" דומים, משועבדת כל-כולה למייצגי אבסורד נטולי דעת ובינה. בלא חקר יסודות הטכניקה, ההיסטורית והתעשייתית והמדעית, נידונות היצירות לעולם הרעיון-שבעלמא וניתוחו הטאטולוגי העקר. היוצר יושב במזגן ומזמין את מרכיבי התצוגה מבעלי מלאכה מזדמנים – רעיון שתפס מקום מרכזי אצל מהולי-נאג' ואיתגר את יצירתו – והללו מייצגים את עמדתו המבודדת של סנטימנט שרירותי השואף לחסות בצל אדונים נכבדים, המחקרים בנסחים ובפורמולות לדיון בכל סינטימנט כברוח עצמו. ומי שחונך למבע תבוני-רוחני של יצירה, להתבוננות וקשב – כיוצר וצופה כאחד – מהולי-נאג' מיישם באדיקות את חינוכו-תורתו על מושאי העולם החדש, התעשייתי והאלים, ומצטרף למאבק למימוש רוחו העתיקה בהווה. הוא מוצא בו סכנה ומפולת עד כמה שהעולם של ימיו עסק ביישומיו הגחמניים של שליטה ופחד, בעודו משתוקק לחקור ולמצוא את שימושו במערך יצור שהוא המשכו הדאגנאלי והמשלים למסה החברתית האדירה שנוצרה. לשם כך חייב היוצר להעלות חזון המצוי ונגלה רק מתוך פרטי המלאכה והחומר עצמם – בעוד שכל ביקורת וניתוח מסתברים רק אגב התבוננות בחזון אל נוכח הלך הרוח המצוי. והמצוי הפך בזמנו לאלים ואכזר והמוני ונטול חמלה, והללו אופפים את יצירתו ומבקשים תשובה, תיקון וגאולה בפנטסיה. מי שרואה בחומר (החדש) פנטזיה, כמו חוזרים על טקס שאמאני עתיק המוקדש לבחינה ולעילוי מרכיביו הכמוסים, ורק בעזרתם לשוב ולחזות ברוח האורגניזם המכאני (החדש) שאפשר, וזה הרבה, שיעמוד וימלא את ייעודו התבוני באדם.

מהולי-נאג' היה מדען במובן הקלאסי של המילא, אינטלקטואל כרוחו של דה-ווינצ'י וגתה ושפינוזה. הוא חיפש וחקר עד כמה ניתן לו לאדם ליצור הרמוניה בין צרכיו ומוצריו, בין הכלי לבין הכוונה האנושית. ציטוטיו היותר ופחות מפורסמים על אודות "ראיה חדשה", כלום, מצביעים לא על "נושא חדש" לאמנות, על שבירה מרוח היוצרים שקדמו, חלילה, אלא על טכניקה חדשה בה מצויה בהכרח גם עין חדשה, מכאנית, הדורשת מבעל המלאכה מאמץ נוסף, ראשוני, למצוא בו את המופלא ואת הגאולה. ואפשר לקרוא את מהולי-נאג' כטקסט אידיוסינקרטי המנבא את הפוסט-מודרניזם בו האמן משוקע כולו בשינון מונחים וניסוחים פורמאליים להסברה ולצידוק מוצרו ה"מקורי". גיבוב קטסטואלי-סמנטי-סנטימנטאלי-אגבי נושא בעול תיווך הדי רוחו הכמהה של האמן, ועל הצופה מוטל לחבר את הזנבות. מעצלות או דלות – ניתוחם של הקשרים צורניים ומושגיים מסכם את חוויית האדם עם היצירה, וזהו כל תחומה – שיפוט. האמן, כהפקר של דעת ורוח, נתלה בשיפוט לכאורה-מלומד ומסוגר כיצאת ידי חובת הקשב לביטוי האפשרי, הפנטסטי, שבין החומר והרוח, היצירה, כל יצירה. הוא סומך את ידיו על רגשנות מרדנית ואקסהיביסטיזם מתיילד ונמצא פטור מחובתו לירא ולאהבה שבמסר היצירה האנושית מראשיתה.

ואם אמרתי מיסטיקה ולא גיביתי את דברי בציטוטים מן המקור, עוד מנהג פרי החקרנות האקדמית, נסו לעמוד על היצירה-שהיא-ניתוח-היצירה של ג'וייס, פיניגנס וויק (והנה ראיון מרתק על אותה "מיסטיקה" של ג'וייס).

ואפשר שמהולי-נאג' רק מזכיר לי נשכחות.

אבו-גרייב מאחוריך

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אוגוסט 17, 2010

רגילים אנו להתלונן מרות על כניסתו האגרסיבית של הצילום לחיינו, על פלישתו לתחומים שהיו בעבר נחלת הפרט ולא דרשו תיעוד ותיווך הזיכרון (ראו פוסט קודם על צילום בחדרי היריון). ואולם ערך התיעוד, אם לא מופיע הוא לגבי הפרט (והייתי רוצה לחשוב את האדם למוכשר דיו לשימור ולעיבוד זיכרונו ללא תיווך אסטיציסטי מנוכר), הרי שתמיד נמצא את ערכו הכללי. כך הוא מקרה כלא אבו-גריב החלוצי בו מחייכים הסוהרים האמריקאיים למראה עינוי אסיריהם העירקיים (וראו דיון מעולה של ארל מוריס בנושא), וכך הוא בפרסומים האחרונים של תיעוד הווי חיי החייל הישראלי ככובש דביל. (ראו הארץ ועוד דיון בפייסבוק). שכן לא די בתמונות כי אם בתגובות החברים לחשוף את רחשי ליבו של המצלם, המעלה והמתגאה במלאכת חייו. שם שולטים ה"חחחחח" וה"!!!!" כתחליף הולם ל"כאילו כזה וואו מדאים איזה צחקים איתך אחי", כלומר לביטוי חיי הרוח במחוזותינו. ובל נתעה בדרכם ונסתפק בתיוג הופעתם כאספסוף נבער מדעת. חטא הוא לבינה לחשוב עצמה טובה מרוח החברה והבל הוא לדעת להבין רוח זו כחוסר, משגה או שטות.

אותם חיילים אמרו את שלהם, לא חרגו מהנהלים המקובלים, לא סטו מרוח המפקד ואף חבר בסביבתם הוירטואלית לא הזדעק. "הצטלמתי בתום. לא היה בתמונות שום אמירה… הן שיקפו חוויה צבאית" נאמר בתגובת החיילת-בפוזה-המגרה שנתפסה בקלקלתה. ואכן, תום החוויה הצבאית מתגלה בתמונות ובתגובות כאחד. המחפש את הרוח – יגעתה ומצאתה. הללו שתפסוה – בהם האשם, אם קיים אחד. האפשר שנזקקנו לתמונות הללו בכדי לדעת מה קורה בכיבוש נאור? מי זה שמראות באנליים אלו משמשים הוכחה לאכזריות הכיבוש והכובש? אין בהן אלא הערת שוליים בתימלול הגזענות והשנאה העומדים מאחורי פעולות אלו, להבדיל ממדיניות ביטחונית מודעת ותקיפה. ואין כפניה התמים של החיילת, המנסה למרות הרקע המכוער לצאת "יפה", להטות את ראשה באלגנטיות ולהקרין לעולם את נחשקותה.

וכמובן יש את זה:

http://www.youtube.com/watch?v=-EsVsHvKRac&feature=player_embedded

חתן, כלה והצלם שבתווך

Posted in Uncategorized by דן זלצר on אוגוסט 13, 2010

לאחרונה נזדמנו לי כמה שיחות עם צלמים וזוגות (לפני ואחרי חתונה) ונוכחתי עד כמה גדול הבלבול ועד כמה תעשיית החתונה מנצלת אותו. אז נכון שאין לי את הניסיון של סטודיו לצילום חתונות, ונזדמנו לי אולי עשרים כאלה בכל הקריירה הקצרה שלי עם מצלמה. בכל זאת אנסה לשפוך מעט אור על נושא טעון זה, ולו בשביל למלא את הבלוג בעניינים שאינם ברומה של חברתינו המסתחררת.

עם כן, מדריך זה מיועד לזוגות ולכל מי שמעוניין לצלם אותם.

אז

הצלם אינו חבר. זה נכון גם לכאלה שרוצים לעשות טובה או שעושים להם אותה, שמשתפשפים עליכם, חברית ולבבית ככל שיהיה השיפשוף, ומצלמים את הארוע כמתנה או בכיף שלהם. הבעיות שעולות מכך נוגעות גם ליכולת החבר לתעד את המוכר, וגם, למצער, למידת עוגמת הנפש נוכח התוצאות שעלולה לחבל בעתיד החברות.

הצלם יכול להיות חבר. זה פוטנציל חשוב, וחשוב שישאר פוטנציאל. על שני הצדדים לחוש חיבה וקירבה, שפה משותפת ואת הרצון לחלוק – כל זה יאפשר לצדדים להחשף מבלי לעודד מציצנות או מצבים מלאכותיים. רבים הם הרגעים שהצלם הוא הנפש הקרובה ביותר לזוג, ומשמש להם מראה ופסיכולוג ומאמן אישי. לכן, נסו לארגן לפגישה ארוכה לפני, שלא רק תדוש בפרטי האירוע אלא על חיי המשתתפים. אז נכון, שיחות אלו לפעמים לא מביאות צ'קים אבל הן תעודת ביטוח לעבודה בראש שקט עם זוג שאני יודע מה רצונו. ולפעמים גם נשארים חברים אחרי. בונוס.

הצלם אינו אמן. גם אם חשקה נפשכם בצלם שלא עושה את השטאנץ הקבוע, שאינו שחוק ומשופשף בתחום, אין זה אומר שאפשר לשכוח מדרישות לתיעוד מקצועי. צלמים/אמנים נוטים לזלזל בתיעוד המלא בדיוק ברגעים בהם הוא משעמם אותם, שאין הם מוצאים בו אובייקט לנפשם היוצרת. וזה יכול גם במקרה להיות חלק די חשוב לזוג או למשפחתו, שיקבלו ליידיהם אלבום קוסנפט לתפארת, קומפוזיציות בחיתוך זהב, אפקטים של עדשת דג ופילטרים חדשים מפוטושופ שהופכים את הכל לציור קוביסטי, אבל סיפור אין.

צלמות אינן רגישות יותר מצלמים. מבלי להזדקק לסטטיסטיקה ברורה הייתי מעריך שכמות הצלמים הגרועים משתווה לכמות הצלמות הגרועות, אבל מכיון שיש יותר מהראשונים אולי יש יתרון קל לבנות. ובכל זאת, ההנחה כי אישה "מבינה ללב הכלה" אינה עוזרת בצילום בכלל. אדרבה, אותה הבנה, כנה ככל שתהיה, עלולה לחבל ביכולת הצלמת למצוא את הסיפור בשל מעורבות יתר ועיוורון להקשר בו האירוע ה"נשי" מתרחש. מגדר כבודו במקומו ואילו הרגישות אליה נדרש הצלם/ת אינה מצויה בתחום המוסר,החברה או המגדר – בקיצור אסטתיקה, לא נכנס לזה. לכן נסו לשפוט את איכות הצילום לפי התצלום ולא לפי מין הצלם.

מה שידוע בציבור כ"הלפני" חשוב, לא תמיד נעים, לא לכולם זה נוח, אבל חשוב. לא משנה מה עושים לפני החתונה, מבחינתי לפחות, אך בלעדיו הסיפור מתחיל בדיוק מרגע המתח. וזה לא מתח.

בלי עסקות חבילה. אמנם יש הרבה פרטים בחתונה וזה כאב ראש לא קטן אך שיטת הכל-כלול עולה לרוב במוצרים נחותים. שלל הבונוסים (אלבום דיגיטלי, אלבום הורים, קליפים והשד יודע מה עוד) הם דרך נוחה לתת מוצר זול במחיר מציאה. אז אם אפשר לדחות את זה לאחרי האירוע, עדיף, ואם שמעתם על צלם וידאו טוב שלא בא בחבילה עם הסטודיו-סטילס, אז עדיף, וכך לגבי עורך וידאו, אלבום יפה וכו'.

צילומי הדיוקן בשקיעה שלפני בנוה-צדק/ים/שוק הם דרך טובה לצאת רע. צלם טוב ידע להוציא דיוקן מעניין, הולם ושווה-לב דווקא בתוך האירוע או בדרך אליו. זו עוד סיבה טובה להקדים את האירוע לזמן שמש.

תיראו - בלי פלאש!

זמן שמש – על רגל אחת, צילום מורכב ברובו מאור, ולכן איכות האור חשובה. האדם חכם ומתוכם אבל המצאותיו עוד לא הגיע לאיכויות כשל השמש. אולי בקולנוע, אבל זו כבר הפקה ובד"כ התקציב לא יתיר יותר משימוש בפלאש על המצלמה או לכל היותר פלאשים חיצוניים-קבועים. ולפלאש יש איכות קרה, וכיון אחד, ועוצמה מוגבלת, וביחד זה אומר שאין סיכוי ליצור תמונות עם

עומק וצללים ומשחקי אור חוזר ועובר, בקיצור הכל שטוח ודי בנאלי – עד כמה שמדובר בהאור. אבל אור זה הרבה. לכן עשו כמנהג הגויים – וחסל לחתונות בחושך. או שלפחות תתחילו באחר"צ, או בשישי או תהיו יצירתיים. ואפשר לא. וגם, יצא לי לאחרונה לצלם שתי חתונות באסא גבוה (ומצלמה ממש חדישה:) והתקבלו תמונות ללא פגיעה בפוקוס או תחושה של גירעון. זה לא כמו שמש אבל אפשר לשחק עם מקורות האור הרבים שבגן/אולם ויש עניין.

אל תעקבו (צלמים) – הזוג לא חשוד בכלום וחבל לעורר בהם פראנויה ורצון עז לרגע של פרטיות. תיעוד טוב הוא נינוח, קשוב ויודע מתי לתת לנושאיו את החופש להיות לא ייצוגים. אני נוהג לשאול על התוכנית (שתמיד משתנה), לברר עם החברים על הפתעות אפשריות, ולחוג בעדינות בין כמה מרכזי עניין. אם הזוג יחפש אותי, הוא יימצא ולא קרה אסון, בעוד שהזמינות לשאר האירוע תבוא על שכרה בסיפור שלם וצבעוני יותר.


אל תביימו "רגעים" – תתרכזו האחד בשניה והצלם בכם. ההווה נותן את כל מה שצריך. אתם לא יכולים להיות גם הסיפור וגם הסופר, והמתעד, מצידו, לא יכול להשתתף בסיפור. זה תפקידה של האמא לטרטר את הצלם – בכיף שלי – אבל יש מי שמתעקשים להגיד לצלם מה "שווה פריים", ואיך, ולא נעים להתווכח עם לקוח, אבל אל תנסו אותי.

יפה ומעניין – לא תמיד הולכים ביחד. לפעמים כן, ויש לחפש את הצמד ואולי יצוץ איזה רגע איחוד מבורך. זה לא המקום לדוש בסיבות לכך, נקבל זאת. לכן מי שרוצה רק יפה, בעצם לא רוצה לראות סיפור אלא את הוליווד. המעניין דורש הקשבה למתרחש וטכניקה שתתאר זאת על הצד הטוב ביותר. אני מעדיף להשאיר את הוליווד למוכשרים לכך ומן הראוי שכל אחד יעשה לעצמו את החשבון לפני שמתחילים את הכל.

אין סיפור מיוחד – זה תמיד אותו סיפור. ככה זה. תפסיקו לחפש את הפריים המיוחד (צלמים) וחסל סדר לאירועים עם קונספט ייחודי. תסתפקו במה שאתם אוהבים (מקום, אוכל וכו'). השוני היחידי (בין חתונה למשניה) הוא מידת האושר והקירבה שאנשים יכולים ונותנים לעצמם. זה גם הדבר היחידי שיש לתעד והיחיד שהופך תמונה לרגע משמעותי…  או "ייחודי" אם מתעקשים. אם יש אור טוב (והדעת מה לעשות בו) אזי שיש סיכוי שיהיה גם יפה אבל כאמור, זה לא בה לבד.

ונדמה לי שזהו. עונת חתונות מהנה.

נ.ב. נסיתי לבחור תמונות שלא יחשפו משהו מפרטיות הזוגות ועדיין אולי ירמזו לסיפור שמאחור..

כמה חם בהירושימה

Posted in Uncategorized, ספקולציה by דן זלצר on אוגוסט 7, 2010

ציפה קמפינסקי - מתוך התערוכה "הירושימה כמצב קיומי"

לרגל יארצייט ה-65 להטלת פצצת האטום על הירושימה נפתחה תערוכה חדשה בגלריה החללית (הירקון 70) המציגה את יצירתה של ציפה קמפינסקי "הירושימה כמצב קיומי" העוסקת בדימויי הזוועה הרחוקה.  העורכת והעיתונאית – המתולוגית – לשעבר ממשיכה את מלאכתה בעיבוד תכנים גראפיים (להבדיל מהטקסטואלים) והצגתם בסדר ובהקשר חדש ואישי. כבר למחרת הפתיחה,  בצהרי גיהנום יום שישי, נערך במקום שיח-גלריה בה דיברו אורחים וחברים עם ציפה ונועם הולדנגרבר, האוצר, על אודות היצירה. מכל הדברים שנאמרו לא מצאתי מקום לסיים לחשוב ולדבר על רשמיי מהתערוכה, לכן אנצל במה זו להמשך ניסוח בנושא.

אחרי מספר סיבובים בחלל נדמה כי העבודות מציגות שני רבדים יצירתיים המעניקים לתערוכה מתח וחיות. בראשון והמרכזי עולות פיגורות מעובדות מתוך רישומי הקומיקס האקספרסיביים של קייג'י נאקאזאווה, כל אחת מגלה עוד טפח במכלול הזוועה שהייתה, מכולול שהוויתו נתונה לצופה מכוח הדימיון הפיגורטיבי המעורר קרבה וושותפות בחווית הזולת. ברובד זה האמנית מתמודדת עם הכלתו של אירוע היסטורי נורא שהדמיון המושגי לבדו מתקשה לעקל. עוצמת האירוע מרחיבה את גבולות מושגיו – והשגותיו- של הצופה ומטילה אותו לפתחי תהום (של ייסורים ואבל, חרדה ואשמה, מורא ורחמים). עד כאן בולעת האמנית את החוויה, מתווכת אותה ומנגישה אותה לצופה בעצם מלאכת החיתוך והגזירה, המבודד את שברירי ההתרחשות וממקמם כאריזה סטרילית ומוכנה לעיקול. רובד זה מצוי במישור כמעט סמנטי, הקושר את הדימוי המושגי המעורפל שלנו על הירושימה עם שלל צורות הופעתו (הפרטית ובכלל) ויוצר שיח אמצעי בין הצופה לבין דימויו.

הרובד השני מופיע ביצירה אחת, בודדת ומרכזית, הנקראת "מטר רבוע של חוסר משמעות" המציגה גזרי קרטון קטנים הפזורים כבלילת צבע ספק-אקראית ספק-אורגנית. ביצריה אחת זו עוברת היוצרת ממלאכת העיבוד הגראפי של צורה נתונה ליצירת צורה חדשה, חסרת "מובן" ככול שתהיה. רובד זה משמש למרכז המבע של התערוכה, והוא בולט בחלל התצוגה ברגש החשוף, לראושנה, נוכח הקור שנושב מהדימויים המונוכרומטיים המוצגים בהקפדה סביבו.

אך הזיקה בין שני הרבדים אינה מתמצה בניגודיות דיכוטומית שבין הדימוי 'המשמעותי' לזה 'חסר המשמעות', שכן בעוד מכלול העבודות דנות בשלל צדדיה והופעותיה הישירות (ילד זועק/בוכה, פצועים בתחבושות, כדור אש, מטוס וכדומה) אין הן מבטאות בעצם דבר מהזוועה עצמה, לעולם לא נדע כמה חם היה בהירושימה (לבד מהד זיכרונו האישי-מוחשי של יוצרם היפני), ואילו זו העומדת ריקה מדימוי (כמשמעות), דווקא זו מציגה את הביטוי המלא של היוצרת מול תיהום ההתרחשות ההיסטורית. עתה מתהפכת הזוועה הגראפית שבטראומה ונבלעת בשגב וביירא נוכח ככותו. ביטויה הצרוני של הככות מתיר את הצופה באינות מבורכת. בין שני הקטבים נוצרת תנועת שלילה הדדית השומרת את חווית הצופה מסנטימנטליות חרדתית  ("זה לא אנושי" או "זה מגיע הלם", תמיד עם אותו "זה" טראומטי) שמעוררת המשמעות הצורנית לבדה. רק נוכח אבסורד שלם זה – הניסיון וביטולו, המראה והעיוורון, המובן וחוסרו, המביע והמכיל – ניתן להתקרב לאסון, כל אסון, מבלי לשפוטו, לדעתו, להבינו. ובכל זאת, לקבל את חלקו בשלם.

אי-שם טענים חז"ל כי האדם מתמלא מן החוץ, כי על-ידי אותה הכלה ראשונית את היצירה שסביבו, ניתן לו לאדם החומר ליצרתו שלו. זו האחרונה לא עולה מעצמה אלא כיחס עוקב, ממשיך, מגיב וקשוב ליצירה שקדמה לו. כלומר שפעולת היצירה, בלשון בובר, מצויה בזיקה הכפולה שבין האדם לזולת ולמקום. בתהליך זה אין חשיבות לבעלי היצירה כפרטים נבדלים (ומכאן לסכסוך המשפטי המיותר שבין זכויות וחובות היוצר לבין אלו של השימוש) אלא עד כמה שיצירתם ממלאה אחרים ושבה ומהדהדת, בתורה, בתכולת יצירתם. מדברי ציפה ביום שישי ניכרו לבטים באשר ל"מקוריות" ול"אמנותיות" של היצירה, שבחלקם נובעים מענוותה הטבעית ובחלם מהסכמתה לאותו הלך-רוח בשיח האמנות והאקדמיה הנוכחי הדורש מהיוצר להפגין תו מקוריות ואישיות "עצמית" גם במחיר של בורות, עצלות ופעולה מתוך עונג עצמי כפייתי ואפטי. עבודתה של קמפינסקי מעידה דווקא על סקרנות ותשוקה ויצירותיות הטבועה עמוק בעולם שמחוץ לה, ועל יכולת הכלה והבנה הראויים לכל שבח.

אלבום המשפחה החדש

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on יולי 24, 2010

אני לא יודע איך עלי לחיות עם הידיעה על הטרנד החדש להזמין צלם/ת לחדר לידה (כפי שדווח במוסף הארץ), ומשנודע העניין, איני מבין איך חייתי עד כה. מצד אחד מה רע בתיעוד רגע משמעותי בחיי המשפחה וכו'? די לראות את עיניה הנוצצות של סבתא נוכח שרידי הדפס מלפני המלחמה כדי להעריך את ערכו של הדימוי לזיכרון. והנה מעידה האם הטרייה בכתבה כי "זה נותן לי זווית חדשה, שלא יכולתי לראות כשהייתי בתוך התהליך", ומה רע בזווית שונה, שניה, בה "הדגש בצילומים, לדברי הצלמת כהן-ציזנר, הוא על הפן התיעודי. "יש חשיבות לחלק האסתטי, אבל אין פה עין שבוחנת אם האשה נראית יפה. זה תיעוד של תהליך טבעי ושל תחושות. לנשים רבות זו חוויה עוצמתית ומשמעותית". נשמע טוב לא? הנה סבתא צילה עם הדוד מישה, הנה היא על הספינה לא"י, הנה היא עם כל המשפחה בביתם החדש בירושלים.. והנה היא קורעת ללדת את אבא. נמשע טבעי אה?

סבתא צילה, הכי קטנה וחזיתית, בפתח המלון של אביה ברח' יפו, ירושלים 1923 לערך

מצד שני כל עניין האישה-צלמת (וזה כבר מגא-טרנד שלא אתפתה לו כרגע) והפלאשים הבוהקים ברקע בתוך אותו "תהליך" טבעי, כהגדרת האם, לא מריח כל-כך טבעי. לא בלתי-אפשרי, לא מופרך, לא פריצה אבולוציונית כבירה, אבל לא מריח טוב. וזה הרבה בתיעוד. השאלה הראשונה – והיחידה לפעמים – מצד התיעוד היא נחיצותו לתבונה (ובמובן הקאנטי של העניין זה כולל את האתיקה והאסתטיקה גם). ואכן, ישנה חשיבות תבונית לתיעוד הלידה – שכיום, מסתבר, מככבים בה שחקנים שההיסטוריה האנושית לא רגילה לראות במעמד טעון זה – והיא מצויה הרחק מעיני היולדת וחוג משפחתה שנתברכו במזל-טוב ובחבר חדש. העניין משול לתיעוד חיי היציאות של בריה, לתיעוד חיי המין שלה, הריבים, ההתפייסויות וכודמה, עניינים מאוד חשובים. עד כדי כך שכל עניינם חווית הווה שאדם על-פי-רוב לא נזקק בה לזוית חיצונית, "חדשה", בכדי לדעת אותה בכל רמ"ח אבריו. אני מבין את הצילום בחתונה בה הוא עשוי להציג את האירוע על פניו האישיים יותר, האינטימיים, אבל לידה אינו אקט חברתי/תרבותי/פומבי (וטוב שכך), וכל תיעוד בה כולל מניה וביה הזרה אסתטיציסטית. הצלמת הרי אומרת בפרוש כי היא לא "בוחנת בעין אם האישה נראית יפה" אלא רק קצת אסתטיקה, ואנחנו מאמינים לה, היא מתעדת כאילו מדובר בחתונה, בהפגנה, ברצח-עם, זה היינו-הך עבור התיעוד התבוני. עולה החשד שהתיעוד החדש (האמנותי-נשי-רגיש-שכזה) מחזיק בקושי רב את מסך הנייטרליות של "הזווית השונה", ושמאחוריו מקפצים שדים הדוברים בלשונות ודוחקים להעלות קורבן, עוד קורבן, לבת דמותנו שנותרה עם מעט מדי כלים להתמודד עם הרגע החיי – וזכרו. אותה חוויה "עוצמתית ומשמעותית" (העילגות במקור) נדרשת כאן לתיווך אמצעי, לזווית לכאורה-חדשה(!) בכדי לאמצה כשלה. התופעה נכונה לנוכחות הכפייתית של המצלמה במסעדות, בטיולים, בנופשונים, בחדרי מיטות – וכעת גם בחדרי לידה. ושיהיה במזל טוב.

נ.ב.

אגב גררה הורים תשמחו לשמוע כי מחפשים בדחיפות מתנדבים לעזור למשפחות "זרות" למלא טופס מועמדות לחוקיותם, שהמדינה בטובה הקציבה חלון הזדמניות פיצפון למילויו.

מסתבר שיש לי תקיית בוידעם

Posted in Uncategorized, צילום by דן זלצר on יולי 23, 2010

זה זמן שאני מתעורר עם תחושות ושיירי מראות מראשית ימי כצלם ועד שהבוקר קם ועובר והנה נמשך היום ללילה ואני חולם אותם שוב.

מסיבות אחרות לגמרי הגעתי לבוידעם המחשב הישן, נברתי בתקיות והנה עלו לפני אותם מראות מימי הראשונים כצלם.

ממרומי אותו בוידעם ווירטואלי נדמה כי בחודשי הצילום הראשונים שוטטתי בין אירועים ללא הבחנה רבה, ונדמה כי יותר מכל הם שימשו כקנווס לניסוי ולבחינה של הטכניקה והקומפוזיציות שראיתי אצל צלמים אחרים (קרטש, ווינוגראד, פרנק.. אם להזכיר את המרכזיים). קשה להפריז בחשיבות השלב המתחקה הזה, בו יותר משעולה סגנון ואופי אישי ניכרת המשיכה וההקסמות מצילום שאולי יום אחד עוד יקבל תו אישי יותר. כך הם גם זיכרונותי מהתקופה – לפני חמש וכמה שנים – נוגעים ביצירות הגדולות להן נחשפתי לראשונה, ופחות לחוויות היותר "אישיות" לכאורה שפגשתי בטיולי.

חשבתי להקדים ולספר לכל תמונה כמה מילות הסבר ורקע – אבל אשאיר את זה בצד לעת עתה.

Tagged with: ,