שיקופים

חזרה מביקור באדיס אבבה: הערות למתנחל העירוני

Posted in ספקולציה, צילום by דן זלצר on מאי 24, 2010

אפשר לצאת לאפריקה על-מנת לחזות בנופים ובמחזות המעוררות באדם הלבן ריח נוסטלגיה שלא ידע לפני, כעין נוסטלגיה לראשית הבריאה. אחדים רואים בכך ביטוי לרומנטיקה דביקה וגזענית המתעלמת מנכחות החיים של עמים ותרבויות שונים ומגוונים תחת מעטה דק של מדעיות והוודאות המוחצת כי "אנו" מתקדמים, מפותחים, משוכללים, משכילים… או בקיצור, עשירים הרבה יותר. ומכיוון שמדובר בוודאות, נפסח עליה, וגם על הרומנטיקה. לחילופין, אציג מיני נתונים וחוויות והוראות הפעלה למשוטט העירוני המבקש לתבול מעט בעיסה החייה והרוחשת שהיא אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

אני מתפתה לפתוח במנייריזם יהודי אפס, אז נתחיל מהגרוע מכל: הם שונאים חתולים. ולא שאין, יש כל הכבוד. אבל הם שונאים אותם. מסתבר שחתולים אוכלים תינוקות באתיופיה. בשפה פשוטה ויומיומית כל עם ודרכו העקלקלה – אין צדיקים, ובכך נסתתמו טענותי בעניין. וכעת, אם נמשיך בניגון חסידים, היישר לבשר: זה האוכל העיקרי פה ורצוי לטבלו בחריף עד חריף מאוד, בהתאם לרמת התקוות מנקיון המטבח. האינג'ירה, הפיתה הלחלוחית הדביקה והקרה שמוגשת כמצע לבשר, כדאי לאמץ על פני הספוג עשוי הקמח והשמרים המוגש "במקום", הנקרא בפיהם לחם. הצמחונים, אגב, יכולים ליהנות ממאתיים ושישים ימי צום שנתיים, שלמעשה אינם אלא אוסרים על אכילת בשר ומיועדים לחובבי ישוע מושבעים, או-אז מקושטת האינג'ירה במגוון רטבים ועיסות צמחוניות. "חוק החריף", אגב, חל גם עליכם.

על הרוח האתיופית אפשר, ואף מומלץ, לקרוא בספרים, שם מסופר כמה עתיק הכתב והמקורות, על כאלף שנות תככי אצולה ומלוכה וממון, על ייחודיות הדת בנוף האפריקאי בכלל ובסצינה בנוצרית בפרט, על המוסיקה העממית והמודרנית, על זהות והגדרה עצמית כמעט יחידה ביבשת, שבניה מעולם לא נפלו לעבדות או לשילטון קולוניאלי עושק – אדרבא, משחר ימיה שימשה אתיופיה (על מרכזיה השונים) מעוז לסחר עם שכנותיה בצפון-מערב ובמזרח, ייצאה קפה, תבלינים, בדים ועבדים. ובל נקפח את זכרו של הראס (=המלך מ) טפאריי, אשר משנהיה לקיסר נודע כהיילה סילסה (הוא "השילוש הקדוש”) הזוכה עדיין לכבוד ויירא. אולם אי-שם מעל שלל הפרטים מתנוסס לו דגל העליונות, הוא שקובע ומצדיק כל דבר שטות שהשתרש בעם היושב בחבש, הלא היא “ציון”. וכך, נוסף ל"לוסי", הגופה העתיקה שנחפרה מאדמתם, כדאי לדעת שמשה, מנהיג מרד העבדים העבריים, נולד פה, שלמה, המלך שפגש בשבא, המלכה, נקבר פה, הצלב הישועי המקורי גם הוא מצוי באחת הכנסיות, כמו גם לוחות הברית, העיר נצרת, בית לחם, מוצא הכתב – והרשימה עוד ארוכה. על יהודים אגב, מעטים שמעו, וזאת אף שמדינת ישראל זוכה פה לכבוד נסיכים ונהגי המוניות טוענים כי מדובר בעם קטן וחזק (הישראלים, כן), אבל אין זו ההוכחה הראשונה כנגד אמינות חוכמת הטקסי האגדית. בתיסכולי ניסיתי להסביר לאחד מאותם נהגים מהו יהודי, ולשם כך נעזרתי באחת משלל המדבקות הישועיות שעל השמשה, הצבעתי ואמרתי, ישוע זה היה כזה, כלומר, נולד וחי ומת בחור מאמין בשם יישמור, ומשזה לא עזר, הוספתי, יהודים אחרים זממו להרוג אותו – אך ללא הועיל.

פגישות, אם יהיו לכם, יש לערוך בערבון מוגבל, וכן בעצם כל דבר שנאמר לכם מפי החבשי המצוי.  כל כמה שהבחור נראה גאה ומסודר יותר כך גדלים הסיכויים שהוא ישמור על הכבוד הלאומי ויתבל את דבריו בנימוס והלכה ורושם כתחליף רצוי לדברים של ממש. החבשים לא רואים זאת כהטעיה או שקר, חלילה, אלא כאמצעי לשמירת הפרטיות ולמשחק הכבוד המתנהל ללא הרף. משום-מה הם ממש רוצים שבני-שיחם ירגישו מרוצים, שייתרשמו וישאירו טלפון. ואף על פי כן – במעשיה עסקינן, ועליכם להתעלות ולחייך. זה עם עתיק כנראה בערך כשלנו, ולהבדיל, אנשי ההר האמהרים, הערמומים והדומיננטיים, נשארו על אדמתם וטיפחו נהגים ושפה המושתתים על משק אגררי מנותק ומסוגר, ועל משחק ואשליה ורמייה וסוד כאמצעים לשמרו כך.  נדמה לעיתים כי תוצאת המהלכים הללו לא שווה פרוטה שחוקה: התרבות העשירה והשפה המורכבת משמשים את הבריות בהצגה אינסופית בה אף אחד לא יודע דבר על חברו, חברים הוא מושג רחב, אולי אמורפי מדי, המילים נדמה ריקות, הפגישות מתאחרות, החוזים לא מחייבים, רק חיוכים ומתנות ונימוסים, כולם בחיפוי דק ודו-משמעי, רבוי בכפל-לשון וזריזות מחשבה. סיפורי גבורה נפוצים בפי כולם על מנצחים גדולים בקרב על כבוד, ונדמה כי היושרה מקופחת.  הזרים על-פי-רוב נדבקים בהלך ברוח, עם או בלי ברירה. יוצא שגם בזמן הוללות חייב אדם להשאר ער ופיקח לזהות הסובבים, אבוי לו להיתפס בשקר או באמת – תלוי בחוגגים. ביקורת, ציניות והומור אינם מקובלים לנימוס האתיופי, העומד במקרים אלו למבחן.

העיר עצמה מרגישה כמו כפר על סטרואידים שסובל ממתקפת השקעות זרות ומשקעים טראומטיים מדיקטטורה רצחנית שחלפה לה זה מכבר במחצית שנות התשעים. המבנים ערוכים ללא סדר ניכר לעין, הרחובות ללא שמות מתעקלים במעלה ובמדרון, ובצדן חווילות מהתקופה הקיסרית, בתי מידות חדשים וגרוטסקיים לצג מרכזי מסחר וקניות, כל אלה כאיים בים של חושות, בתי בוץ, דבק העיר, בהם מצטופפים מרבית התושבים, כשמונה מיליון לפי מרשם רשמי, וכנראה הרבה מעבר לעשרה בפועל. מעיניי האנשים נראה מבט מפוחד וגאה, מסתיר ומעז, ומהחברה האתיופית המסועפת, המורכבת שומנים שפות ועוד כמה תתי חבורות, נולדים חבשים מוגדרים היטב, איש איש ומוצאו – מאוחדים ומפולגים ומסועפים. ואם רק יקום סופר ויעז  לתאר את התככים  הכמוסים בפי כל, חייו טובים כשל כלב – מניה וביה, אם יספר על חיי הרוח הרציניים שבהם. מנגד, הם מרגישים בנוח לשאול כל זר היכן הוא מתגורר ובמה הוא עוסק, על פרטי חייו, משפחתו ילדיו ודעותיו, כך סתם באמצע הרחוב, בקפה או במיניבס מתפקע נוסעים. אגב כך, ולגמרי לא במפתיע, ישנה מידה הגונה של הקפדה ורצינות. אשר על כן, ובמפתיע, בתשובה לשאלות החיטוט נהגתי להעלות תשובות מעט לא הולמות להופעתי הדחוקה במיניבס מיוזע, ולראיה, עד כה לא הורמה גבה למשמע עיסוקי כרב-חובל נורבגי, וגם לא כאסטרונאט מצרי. נדה. כל הנאמר, בע"מ נאמר, במידה, דורש הוכחה ועדיף לנסות בשאלה מכשילה. הדרך הנוחה להיחלץ מן המבוכה היא להתעניין חזרה, או אז מתגלה ארנק מלא אוצרות ומזכרות מאי-אז, משפחה ודודים ורכוש מוחרם, קרובים רחוקים מעבר לים. ואם ספרו לכם על תשעים ואחת בני דודים דעו כי הסכום נחשב לסביר ויחסית מכובד, לא יותר. כל עיר נדמה מקופלת באישיות נושאיה ועיצובה נתון כבסד בדמות דיוקנם, ואדיס, כיושביה, מציגה רחובות וסימטאות כמבוך חסר צורה ויומרה רק כדי לאפשר לחיים שבתוככי הבתים לנוע כבמעגלי קסם, לפי סדר עולם עתיק וכפרי ומסועף, רבויית נהגים ומניירות, גבולות ותשוקות, עולם שזכה לדימוי הסוציולוגים כ"יפן של אפריקה".

על הזרים בעיר, הפרנג'י או האקס-פטס, אמנם אין לרחם, אך גם לא למהר להתקנא. בר הפרנג"י הוא מקום הומה לפרקים קצובים בלבד והמסעדות על פי רוב שוממות. מנגד מתנוססות להן ספינות בילויים אתיופיות למהדרין, עם או בלי טעם מערבי, בהן הכל יכול לקרות: סודות לצד שקרים ופיתויים ורמזים ומיני לשונות, גברים בחליפות בורדו או בשיק שבט גטו לא נודע, זוגות רגליים במיני זוהר ומחשוף תהומי, כלומר נשים, חלקן מביטות בעינים כל-יודעות מקצתן מושכות בחוטי החוטים, לוחשות באוזני מסכות האדונים. הכל פה רציני, הצחוק והבכי גם. כולם זוממים וחושדים במזימות אחרים, ואין התם שואל – אלא הטיפש. ואם הירח גדול בליל סילבסטר ואל הבר ניכנס טיפוס סימפטי בז'קט ורדרד וחגיגי, חבשי כמעט בודד בין פרינג'י מבושמים, ותוך כדי נדנוד שיכור מוריד כמה קאפות סביבו, ואם רובי (שם בדוי), בחור מקומי חובב זרים, וזרות, הופך באחת לכלכלב חינני ומלטף, סס אלי משא ומתן אין סופי, והם יוצאים החוצה, מתפרסים בריקוד ססגוני בין המרספת לחצר הקידמית ונדמה כי לבחור הסימפטי אקדח, לא פה בדיוק, אבל, יש אקדח וזו המערכה הראשונה, כך אומרים לנו בפנים, ואחר אומר שהוא משלהם, מלמעלה, בוס שכזה, שבא לעשות עוונטות לחברה, וכמה מהם גם מגיעים, רק לראות, תמימים, עומדים בצד, הם מהצבא אבל על אזרחי, יועצים לבוס שיפסיק אבל אם יש לו ספק אז שימשיך, רובי כועס ומתחנן שילכו, וחבר אחר, בבר, אומר שכדאי לגמור את העניין במכה, האחרים שותקים, אמרו לא לצאת עכשיו, אז ניתן להם לזרום שם בחוץ, נרקוד, נשתה, הבעלים פה, המסכן, וחרם אם הוא זה שיחטוף על הראש בסוף, עדיף לתת לרובי ללחוש באוזני הסימפטי דבריי חנופה והיגיון, שמות אנשים ותפקידים ותארים שאולי לא כדאי לעצבן כך סתם מחמת איזה פרנג'י זניח שהביא לו את הסעיף. הבוקר גם הוא מתמהמה, אך הנה כבר מותר לצאת למרפסת ולצפות בתזוזות הקרב השוכחות. רובי שינה טקטיקה, הם יהרגו את הפרנג'י, הרי מגיע לו, אבל רק מחר, כשאף אחד לא יראה, בלי מהומות ועיניים זרות, בינתיים משכיבים את הסמפטי לישון, לחלום על נקמות בנויות לתלפיות. בבוקר, אומר רובי, הוא עוד יבקש סליחה, ותודה. והנה לכם, שנת גויים חדשה בעיר  שאת חוקיה אין לדעת וקשה לנחש.

פרט אחד נותר חבוי מעיני, עיקש וסרבן – היכרותי עם קהילת הישראלים, ויש, כך נאמר לי שבעים משפחות כאלה. אז דווקא פגשתי אחד, בחור טוב וידידותי, במקרה, אגב עניינים, אבל הוא עובד מדינה מוסמך אז אחסוך בפרטים. לגבי השאר קבלתי מעט דיווחים ושמועות, אך הזדמן לי לפגוש בחטף רק שניים, האחד ניסה להרוג אותי על שום שהתקרבתי למוסד ישראלי חמוש בצעיף שנראה "ערבי", לדידו, והשני, מששמע על מעללי הראשון ומצא לנכון להצדיק את דרכו ולהוסיף "אתה מתל אביב אה?" – הביא לסיום יחסינו הקצרים. לא יודע, זה אני והסנוביזם העקשן, ובכל זאת, למה להסתגר ולהתבצר עם בני מינך כשהעיר כה פתוחה ומפתה, למה להביא חומוס מהארץ, בשר תעשייתי עטוף פלסטיק עליו מדבקת "פסטרמה", כשהבשר פה מוגש טרי ואורגני – כך כמו מרבית המזון הנגיש. ולבסוף מדוע לחשוד באנשי המקום כטרוריסטים בפוטנציה אם הם חיים כבר כמעט אלפיים שנה בשלום יחסי, נוצרים ומוסלמים ויהודים (וכן, היו חיכוכים, אבל מה אנחנו לעומתם) – כולם אתיופים שאך אם לא תדרכו במקרה על יבלטם הסודית, לא יטרידו את מנוחתכם, לעולם עם קול שקט ומנומס ובטוח במקומם, יציעו מקום לצידם.

המראה הישראלי, להבדיל, יכול לתעתע בבריות, והדבר עשוי לבוא לתועלת אם רק מתעלים על הגזענות המובנת ומאמצים את החזות, ובעיקר את הפסון, הערבי. מדובר בזהות בדוייה, אמנם, אך נוחה ועדיפה פי כמה מזו של הפרנג'י הממוצא, הפראייר, האדם הלבן, הלה שהופך לא אחת למטרה נוחה מצד מקבצי נדבות נודניקים להפליא, נהגי מוניות עם כישרון מולד לשכוח מאיפה ולאן נוסעים, זבנים שלפתע שכחו לספור עודף, ומלצרים שבטעות הוסיפו הזמנות משונות לחשבונכם ועוד כהנה מיני תסבוכות. לכן, עדיף לפתוח בסלאם עלכום ולשקשק את הזיכרון העצל ולהוסיף כמה מילות ברכה וקישור ערביות – והופלה, היחס הופך חמים, הפיתוי לעשוק ניזנח, והשיחה חביבה. הגויים עומדים מן הצד, בפה פעור מה, עד מהרה לומדים להשאיר כל משא ומתן מזדמן בידי ה'ערבי' שבחבורה, ואף אם זה לא תמיד נוח באמצע הלילה לפתוח במגעים עם שלושה נהגי מוניות, במקביל, במטרה לשלח נציג או שניים מהחבורה לקצה אחר בעיר, והכל במחיר של לפחות חמישים אחוז ממה שהיה עולה ללבן המצוי, והגנג'ה האפריקאית מתעלה על הארק המקומי והמילים יוצאות לאט מהרגיל בשעת בוקר כה מוקדמת – אין מנוס, שכן כל התערבות מאוחרת במגעים, לפני או אחרי שמגיעים הביתה, עלול להפוך את הערב ליקר ואורך פי כמה. מה גם שמדובר בחברים, כך שאין הרבה בררה. הרגל חלופי הוא להיות במיעוט, להכיף עצמכם חבשים עם טעם מערבי וחשבון בנק בשוויץ ולשון מפולפלת ולתת לאלה שבאמת נהנים מכך לשאת בעול. והאפשרות השלישית והבלתי נמנעת היא כמובן להסתובב עם אלה שבתורם מסתובבים עם נהג, ומדובר  בחזון נפרץ.

ואם בישראלים עסקינן, אזכיר כי המחירים פה ברובם מפתיעים, וברובם לטובה. ארוחת בוקר טובה (מקושקשת מעוטרת צ'ילי עגבניות ובצל או פול מעושר ביצה וחריף ויוגורט) תעלה כ-4 ש"ח, צהרים במסעדה עשרים ש"ח, ואם ניחנתם בטעם משובח וברצון להתחכך בשגרירים ובנציגים רמי דרג, ארוחת ערב במסעדת יוקרה תאמיר עד 150ש"ח. לצד קניונים ובוטיקים מזדמנים, העיר שופעת חניות עמוסות כל חיקוי וזיוף אפשרי, ומומלץ לשלם ביוקר (יחסי) על תוצרת מקומית כגון דבש וקפה ובדים, על פני עוגמת הנפש הצפויה מחולצת הילפיגר מתפוררת. ולא אמרתי מילה על שילוב הצבעים והגזרות הייחודיים למקום – עם או בלי תווית יוקרה. מיטיבי הלכת יהנו מהמרקטו, יש אומרים השוק הגדול ביותר במזרח אפריקה. מדובר בגבעה ליד מרכז העיר ממנה ואליה זורמים  מרבית עצבי הסחר בעיר, ואם הכסף תחוב היטב בגרביים והתיק מרוקן מכל דבר ערך, הרי שניתן לכם להכנס, לשהות ולהחלץ מהמערבולת בשן ועין. אם תאמצו את הכאפייה והע' הערבית תזכו, כזכור, ביחס לא לגמרי מזלזל ולהענות מצד ניסיונות המיקוח, הללו שהאדם הלבן מפגין לרוב תוך מאמץ מעוסה וחסר חן.

נותר רק לקוות כי הבחירות הקרבות יעברו בשקט יחסי ומראות האלימות ממאורעות 2005 לא ישובו לרחובות העיר. ולא שיש הרבה ספק מי יזכה ברוב הקולות. מפלגת השלטון ראשיתה כאנשי גרילה מטירגאי – מחוז צפוני בעל שפה ותרבות ייחודית –  אמנם מיעוט באדיס, מעוז האמהרים, אך אחיזתם במדינה איתנה, הם טובים להון במערב, והללו מחזירים טובה שבשתיקה. אז מה אם אנשי אופוזיציה בדר"כ מצויים בכלא, והאינטרנט תחת פיקוח וצנזורה, כמו גם העיתונות והטלוויזיה והטלפונים. יפי הנפש ואבירי הדמוקרטיה הליברלית מוזמנים להתעניין במעשי אותן מדינות לבנות  ביבשת אפריקה – בעבר כבהווה – לפני שיעקמו את אפם. כל טוב, וד”ש חמה ברמאללה.

תצלומים ומילים, דן זלצר: כל הזכויות שמורות :)

מודעות פרסומת
Tagged with: