שיקופים

עם מחשוף עמוק וגוונים של בלונד

Posted in ספקולציה by דן זלצר on פברואר 8, 2009


ולו לשם השעשוע, נניח כי הבנות וידיעות וחדשות מכל סוג ותואר לעולם לא יוכלו לשמש ערובה גמורה למה שאורב לו לאדם מעבר לפינה. אם נהפוך הנחה זו, ברשותכם, נראה כי מאחורי הפינה עומד בדיוק זה שאותו לא נבין או נדע לעולם. עסק ביש. יוצא מכך שכל אותם מדענים שקדנים וכלכלנים נדבנים ואישי ציבור ומעלה – העושים לילות לימים בעמל לקידום האנושות צעד צעד בדרכה אל מחוץ למערה – הכל הבל וטרחת חינם. שכן החכמים אומרים את דברם והטפשים עושים את דברם והעולם כמנהגו נוהג, על אפם ועל חמתם של כל המשתתפים. הדמוקרטיה נוסחה עבור האספסוף בידי בני הטובים לטובת בני-הטובים. אותם יפי בלורית ואדרת מעטים כתבו עבור ההמון מגילות ואמנות וזכויות ומניפסטים ופטנטים לרוב: את הגורל חשקה נפשם לשדל בעזרת אותם זרמי חשמל ומשחות ורעיונות המרפדים את חיינו אור ובטחון. אך זה הערמומי, הגורל, ממשיך לחמוק אל אולפני החדשות הבוהקים ורעות שחורות בפיו. מגפות ומלחמה, טרור וטרור-שכנגד, ממש מעצמם הם פורצים, כגזירה המכריעה אפיים את נבחרי העמים ואת מדיניותם האמיצה להשכנת השלום עולמי. אם ההנחה הראשונה – כי את מה שמעבר לפינה לא נדע לעולם – סבירה בעינינו, הרי שיש חשש שמא הללו שנאבקים עד אחרון הגיבורים, נידונו לנצח לשאוף אל הקרב האחרון בהחלט, הקרב על השלום. תקוותו היחידה של עידן העודף הווירטואלי, שבקע אף הוא מתיבת התיעוש הפנדורית, גורסת שיש סיכוי מסוים שהבנה שלמה ומושלמת של הכל-כולל-הכל היא-היא שעומדת בסבלנות בעיקול הדרך עם מחשוף עמוק וגוונים של בלונד, בידה שלט גדול של הנחה, רק מחכה שנאסוף אותה כבר מהפינה.

מודעות פרסומת
Tagged with:

סקירה שבועית שכזו

Posted in ספקולציה by דן זלצר on ינואר 30, 2009

השבוע התחיל בסימן רגיעה. תמונות של הרס וחורבן החליפו דימויים של מוות ואימה. מכרו פחות עיתונים. ל"הארץ" השתלם למרקר עצמה בצהוב זול ומתלהם, ולגדול על חשבון מעריב. ריצ'רד פריר מזכיר ב-1972 את המעלות שלעולם לא יהיו לברק אומבה, האיש עם הכי הרבה חברים בפייסבוק. ארל מוריס ראיין את עורכי החדשות של שלושת הסוכניות המרכזיות ובקש מהם להציג את התמונות המובחרות שלדעתם מספרות את סיפור כהונתו של מר בוש לשעבר. נדמה ששאלותיו הקצרות והרומזניות הבליטו את עילגותם של שני הראשונים ופיתו את השלישי לבטא בקול את התיאורמה העדינה שבבסיס עבודתם.

בוש בבגדד.2007. AFP. הכיתוב המקורי: IRAQ, AL-ASAD AIR BASE : US President George W. Bush waits behind a camouflage curtain before being announced to speak to the troops at Al-Asad Air Base in Iraq’s western al-Anbar province 03 September 2007. .

What we’re looking for in our presidential coverage are striking moments and moments that appear to reveal something about the president or the event or the news that is happening at the time. That’s what we try to achieve; compelling images regardless of what they might say to an individual reader or the viewer and we leave it to them to interpret the images.

מה שנשנע בתחילה כאמירה הגיונית וסבירה על מחויבותם גם למכור דימויים בולטים ומרשימים וגם לעסוק בעיתונות, למעשה מכילה בעיה לוגית פשוטה לא פחות: מדוע לבחור בתצלומים "שיראו כאילו הם מגלים משהו..", רק "..בלי כל קשר למה שהם יגידו לצופה", כאלה שאיכותם היא בדיוק בכך שאינן מוסרות דבר, שלא מגלים דבר ולכן גם כל אחד יימצא בהן את מה שהוא מחפש מלכתחילה, ולעזאזל עם העובדות. האמת זרה לסחר החדשות, והעיתונאים ממילא לא נוגעים בה מבלי להליט את ערוותם בקומץ אובייקטיביות.

ואגב-גררא, ארי שביט, שהוא מגזע ציוני משובח, יצא לראיין את דב חנין כעדות נוספת לסלידם של עורכי "הארץ" את השמאל השפוי, שלא מכר את נשמתו להגות סוציאל-דמוקרטית סנקרטיסטית: נראה כמו שמאל אבל מריח מקולוניאליזם, גזענות וקפיטליזם דורסני. (ואין לי חשק לחפש לו קישור.. תסתדרו בלי).

והנה פרופסור חביב ונלהב המביא הסבר מסתבר להפליא (וכותרת מרתיעה) למצב הכלכלי. בקצרה: עד שנות השבעים של המאה הקודמת נהנו האמריקאים ממאה וחמישים שנות גידול ריאלי בהכנסת הפועלים במקביל לגידול בייצור (מבלי לספור את שנות ה-30). כולם היו מאושרים ולמדו לקנות את המוצרים שגם יוכיחו את זה לכולם. רק שבשנות השבעים חלו כמה תפניות (אירופה ואסיה החלו להתחרות בייצור, נשים נכנסו למעגל העבודה, ועוד) שהביאו ל"ייצוב" השכר במקביל להמשך העלייה בייצור. וכך, במקביל לייצוא העבודה לעולם השלישי והכנסת מהגרים כפועלים בתנאי עבדות, המעמד הבינוני בארה"ב כבר לא יכול היה להמשיך לקנות ולהיות מאושר. לשם כך הומצאו "מכשירים פיננסיים" שיתעלו את הרווח הגדל והולך משחיקת השכר המקומי ומייצור בתנאי עבדות – וילוו לעובד האמריקאי את הכסף החסר להמשך מסע הקניות הגדול בהיסטוריה. כלומר, שאת מה שהעשירים "חסכו" משכר העובד ותנאי העסקתו הם מלווים לו, מבלי כמובן לשכוח את הריבית. זה כמובן הסבר חלקי ומגמתי, אך יש בו יותר אמת מכל כתבת מוסף ופרשנות אולפן. מה גם שלבסוף הוא מנחם בשינויים מעניינים המתרחשים הרחק בעמק הסיליקון, שם קמות להן חברות רבות, יצרניות ורווחיות, המנוהלות על-ידי המתכנתים עצמם. והעולם, ממשיך ליסוב..

וברוח השינוי והרגיעה הגלגל"צית (ואיחולים לבוא שנת השור), נאזכר גידול נוסף, שבמעריב מכנים אופטימי – גידול במספר העובדים והמתנדבים בארגוני זכיות אדם וסביבה:

"המחקר שביצע הוקן העלה תוצאות מדהימות. על פי הוקן, ישנם כיום מעל למיליון ארגוני זכויות אדם וסביבה מסביב לעולם, עם יותר ממאה מליון חברים המועסקים במשרה מלאה. הגרעין של התנועה הזו, אומר הוקן, גדול מזה של האיסלאם הפונדמנטליסטי, מזה של הניאו-קונסרבטיבים וחזק יותר מזה של הכנסיה הקתולית. זו הקבוצה שגדלה במהירות גבוהה יותר מכל קבוצה אחרת במאתיים השנה האחרונות ומהווה את חוט השדרה בצמיחתו של המגזר השלישי, המגזר האזרחי – שמתפתח כנגד חוסר התפקוד של המגזר הראשון (השלטון) וחוסר האחריות של המגזר השני (ההון)."

הסייג היחידי, המובלע בדבריו של הוקן כבדרך-אגב, הוא פיזורם ובידודם של כל אותם מיליונים בין קבוצות שהמכנה המשותף היחיד שהוא מוצא ביניהם (כשהן לא עסוקות בוויכוחים ויריבויות) הוא עיקרון-על פשטני למדי (ואהבת לרעך..), ניגון ערב ונוסטלגי במחוזותינו אך גם "חוט השדרה" אזרחי רעוע ומופשט מדי. בפועל, פיזור ובידוד (ככוחות פנימיים של אותם אירגונים או כמגמות של המערכת החברתית) הופכים את מאמציהם לחסרי משקל-נגד אפקטיבי, מה שממילא מסביר מדוע לתקשורת ההמונים "ייקח זמן רב עד שתדע לדווח לנו על התופעה האדירה הזו."

ובכל-זאת, קצת נחת מצאתי באתר חדש המאגד הרצאות של מיטב האוניברסיטאות בארה"ב. מדובר בהרצאות מבוא שמחלקן נודף נופך אנגלו-סכסי מיתמם, אך ככלל, האינפורמטיביות שבהן גם יכולה להאיר עיניים.

ואם לא יצאתי ידי חובתי, אסיים בשם אומרו:

I may not have gone where I intended to go, but I think I have ended up where I needed to be.

Douglas Adams

על שני מושגים

Posted in ספקולציה by דן זלצר on דצמבר 25, 2008

הייתי רוצה לפתוח בשני מושגים שמעניינים אותי בדיון על הצילום. האחד הוא מושג ה'עומק' והשני הוא 'דיאלוג'. באשר לראשון, משיחות ומהתרשמויות סבבי נדמה לי כי התצלום יכול ליצור תחושה של עומק – לא מדובר באשליית העומק שיוצר הצלם בטכניקה של אור-צל, פרספקטיבות וכו', אלא לתחושה כי בידיי מסמך, תעודה, החורגת מגבולות ההיראות שלה, שהיא לא רק יפה או מוצלחת (או לא). מושג ה'דיאלוג' בא לפתור שניות זו של עומק שאינו ויזואלי (אף כי הוא אסתטי!). וכך, להבדיל מדימויים שאינם חורגים מדו-ממדיותם, שאינם גדולים מסך הנתונים החושיים שהם מגרים בצופה, ישנם תצלומים שמוסרים נתונים שאומרים משהו לצופה, נתונים שהם בגדר שאלה או תשובה, פליאה או השתוממות, המרגשים אותה ומסעירים אותה, דוחים אותו או מעוררים בו תשוקה ונוסטלגיה. תהודה פנימית זו יוצרת משהו בדומה לדיאלוג, שהוא בעת ובעונה פנימי וחיצוני (בחטין). לא מדובר בהכרח בחוויה אקסטאטית שכן גם תצלומים של מתנחלים יפי-בלורית או של חיילים בוכים או של איזו ילדה בעלת עיניים בוכיות (נניח ששמה רוז) – גם אלה דימויים מרגשים המעוררים אותנו לתגובה, וחלילה לנו לחשוב שמדובר רק באמנות או ביצירת אמנות רחמנא לצלן. ונסיים בשם אומרו:

לאדם אין דבר קשה יותר מאשר להבין דבר באורח לא אישי: כלומר, לראותו כדבר ולא כאדם. אכן, אתה יכול לשאול, אם בכלל אפשר להשוות אף לרגע אחד את המנגנון הזעיר של יצר האדם השוקד על עיצובה של אישיות ועל בנייתה האסתטית.   פ' ניטשה, אנושי, אנושי מדי. כרך ב' ס' 26. תרגם אדם טננבאום, הוצאת מאגנס 2008. 

      

Tagged with: ,

עדות שבשתיקה

Posted in ספקולציה by דן זלצר on דצמבר 16, 2008

 

דן זלצר, תשליך בטיילת יפו, 2008.

 

 

בדוברנו על הצילום אנו עוסקים ללא הרף במה שנדמה כהספד. להבדיל מהדיבור ההיסטורי על העבר כשיחזור וכשיעתוק (וכמיתוס), ההספד עומד ודובר למרגלות הדבר שהיה ואינו עוד, מצוי בתפר העולמות, ברגע המעבר בין הדיבור אל הנמען והדיבור על-אודותיו. במעמד הקבורה אנו עדים לרגע חילופי התפקידים של המוען והנמען גם יחד. עמוק בקברו מונח הדבר שאפשר עוד לראותו אך במקביל נמצא המספיד דובר על-אודות הרושם שהותיר הדבר קודם שבא לקבורה. לא הקבר הוא נושא ההספד ואין המושא טמון בקרבו. וכך, לא מעמד הצלם הוא מעניין הדיבור על הרגע המצולם ולא התצלום כתוצר הוא מעניין האירוע. להבדיל מכל נוסטלגיה מאושרת או אומללה, מעמד ממשי זה נוכח ההעלמות מצרף לרגעים אחדים את חלל האישון עם עין הרוח, את תהודת החוויה בנפש עם צללית נוכחותו הכמו-משתהה. ברגעים אלו הרפלקסיה על-אודות הדבר עוד לא הפכה להיסטוריה, אך במקביל, ההתנסות נוכח האירוע הקפוא – הגוויה, התצלום – אינה מספקת ייצוגים להתנסות.
הדיבור אודות התצלום עד כמה שהוא מספיד את הרגע שהיה, אינו מעמד טראגי. המודעות ל"סוף" שזה עתה נגלה אינה מעלה או מורידה מחווית הדבר שהיה. המוות כלול בתצלום לא כידיעה שכלית אלא כתנאי להוויתו – ולפכיך, כתנאי, אין באפשרותו להיות נושא או מושא החוויה. נוכח הקבר אנו עדים להעדר, לשהיה-ואינו כהווה מתמשך. עדותו שבשתיקה של הנעדר מאפשרת לדבר על סמלים וסימנים וארועים שאינם עוד, היא שמתנה את החוויה הרפלקטיבית החורגת מהייצוגים הוויזואלים. בכוחה של החוויה ממין זה לדון בטבעו של הדבר באורך תבוני ולגבור בכך על סך הדימויים הוויזואליים המרכיבים את התמונה השכלית של הדבר. ואולם, אם ניתנת אי-פעם מחשבה על הדבר באשר הוא, היא ניתנת כאקט פנטסיטי; התצלום מזמן לנו פנטזיה כנקודה עיוורת שרבים מעדיפים לשכוח – שכן לא בתצלום אנו דנים כי-אם באפשרות לחלץ פנטזיה מהראליה, ומכך שהפנטזיה אפשרית רק מרגע בו חדלנו לעסוק בממשות הדברים לשכל.