שיקופים

פותחים טיש בתל אביב

Posted in ספקולציה by דן זלצר on יולי 13, 2009

ביום חמישי לפני כחודש (עצלן שכמותי) פתחו שולחן, "טיש" בפי המסורת הקדושה, בפינת רחוב מלצ'ט, ודנו בנושא יהדות ותל אביב. עד מהרה התקבצו דמויות מכל קצוות השפלה (בני-ברק וירושלים בעיקר), בלבוש ססגוני, כל אחד וסיפורו ומעלליו ביער שומרי המצוות – שכן באמונתם הם נפרדו והתפלגו מעיקר עד טפל. לאחר שסבאו כל טוב צ'ולנט ובורקס ודג מלוח וחומוס עם קרקרים, החלו במיני פלפולים וחידודים ועקיצות והומור בריא שנגעו באימרות רבנים, מעשיהם, צבע שרוכי נעליהם ואחריתם. לאגנדות (כמאמר בובר) מהווי חיי השטטל טבולים בשלולית התפלפלות תיאוסופית. הנאה צרופה שליחה לא נס אף אם תוהים על קנקנו המתרוקן של סגנון חיי אנשי המצוות. שכן להיות יהודי, עד כמה שהדבר דומה להיות זברה, תלוי ועומד על אותו הווי אדם המלובש מדים פראבוסלאביים, כרסו דשנה קיגל ויידיש, ובעצמותיו עוד נמקים גווילים עם ניצוץ. הוא יכול להוולד גם בטוניסיה. רצה האל השברירי לכנס כמה מהרוחות החופשיים של אותו ניצוץ דהוי, להוסיף לשולחן דברי טעם על אודות מגילת היהודים (אגב גררא כרך האלט-ניולנד, הלא היא "תל אביב"): גם מזוהרה וגם במרעומיה. הנה כי כן, על העם המוסרי, הנבחר, לשאת בעול המצוות, והן גדולות ממנו, עליו להרכין ראש בפני הוד הבריאה ולהתעלות על זרע נעורו האפל. רוצים להתקרא יהודים או זברה. אך דברי הרוח החופשית שהושמעו באותו ערב משוננים הרי בפי תלמידי הישיבות כדברים בעלמא סביב חניונים-של-שבת, ושאריתם הופך למלל המתגלגל על גבעות בזוזות, נשנה בפי נוער המסתרך אחרי אבותיו, מביישם וכופר באמת. ורבנינו גדולים – הס פן תעיר. בגן החיות אשר בכרך הגדול, תודה לאל, עוד מסתופפים בין המינים כמה תודעות פורחות, יוצאים מן הכלל יחידים שלא כופרים בעיקר.  
למצער, כל הנוכחים נכנסו לרשימת-תפוצה חסויה, כל אחד וסיבותיו, ואני מניח כי גם את שמם ודברם גופא ירצו לשמור תחת אותו הסטאטוס. ייהו דברים אלא בגדר תגובה מתאחרת של השתקן בשולחן, חילוני יחידי, שהתכבד אך לתת את האות להפסקת הסיגריה.

 

 

נלקח אי-שם מ-www.foundphotos.net, אבל אין לי הסבר משכנע מדוע ולמה זה כל כך מתאים בעיני.

 

מודעות פרסומת
Tagged with:

בזכות הנאמנות היהודית-דמוקרטית

Posted in ספקולציה by דן זלצר on מאי 27, 2009

למעו הסר ספק, וכן למען הדורות הבאים והמתמהמהים, אני מציע לוודא ישר ומראש מי שייך לאן ומאילו טעמים.

אז בעקבות הצעת חוק חדשה, שאושרה בקריאה טרומית, המטילה שנת מאסר על " דברים המביאים לבוז ואי נאמנות למדינה" הנה כמה סיבות לכתב אישום.

אני בז למדינה, גם אם החוק האמור לא יעבור. ישנן מספיק סיבות אחרות.

גם לנאמנים לה קשה לי שלא לגחך, בפניהם, אף שעם נימה קלה של רחמנות. בכל זאת – לא נעים – שכנים. 

עוד בוז שמור לאלה המתכנים "יהודים". פויה. גזענות מהולה בבורות.

פינת נאצה חמה בלב שמורה ליצירי הכלאיים הידועים בציבור כ"יהודים דמוקרטיים". חזרו בתשובה, כלשהי, או התפקרו – אבל תחליטו כבר.

כמו-כן אני קורא להספיק לאלתר את ציון יום השואה באשר הוא מקדם שקר וכזב בדמות היהודון המיסכן, המוסיף חרפה ושנאת חינם לעולם, והכל בעבור בצע כסף ושוד אדמות.

כמו-כן, ולמען יהיו הדברים לא רק מתועדים אלא מאורגנים ומעוגנים, אני קורא להקים תנועה, נאמר "פלסטין ביתנו", שעל דגלה ייחרטו עקרונות החברה האחידה והמאוחדת, מהים לירדן, ואשר פרטייהם ייקבעו לפי סקרים ומדגמים למציאת המאפיינים המשותפים לרוב יושבי הארץ. השאר מתבקשים לצאת. ואנו מבקשים יפה, אז אל תגידו אחר-כך שסתם טבחו בכם. 

כמו-כן, יש לציין כי אחת לשבוע, לא כולל חגים ומועדים, אני נמנה על סגל בית ספר באיזור המרכז וכי תחת ידי האנטיפודיות באים ילדים תמים לחינוך מחדש.

 

 

שמש בפסח

Posted in צילום by דן זלצר on אפריל 17, 2009

לכבוד הפסח עליתי לירושלים, לברכת החמה המפורסמת שבכותל. אני ועוד כחמישים אלף יראי שמים וחסידים. בסתרי ליבי קיוותי שאור הזריחה יצוץ מהצד המזרחי-צפוני ולא ישירות מאחורי אותו קיר ארור. אך לשווא. בדיעבד, ובהעדר האור שכה רציתי, סקרנו אותי כל אותם עיניים מצלמות, שעמדו בסתירה, להבנתי, לעצם אקט האמונה המתמסר. בעוד האחד עסוק במבט חודרני ופולשני ומפשיט אל סביבתו, השני, המאמין, מתעטף כולו פנימה, עוצם עיניו או משקע עצמו בגווילים המתים שבידיו. אין זה מקרה פשוט של צילום החוויה כפי שהיא מופיעה בטיול המשפחתי, אלא בהכרה כי הם עומדים נוכחה בפני ספקטקל. וכך, מעבר לבוז שאני חש כלפי גילויי הפולחניות המאוסה של יהודי הכותל (בין היתר), התעסקתי בהומור, שלא לומר בלעג, שבהופעת התודעה הפסוודו-רציונלית של אותם מאמינים מסורים. יותר מכך אין לי כרגע מה לומר. החומר עוד לא ערוך וישנם כמה כיוונים לסידור נושאי וצורני. ובכל זאת, הרי הוא, בחלקו, לפניכם.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
טוב. זה מספיק. גם כך זה עינוי להעלות כך תמונות (..ובגודל פצפון שכזה). את היתר אפשר לראות כאן.

דין פנינה שנפלה בשבת

Posted in ספקולציה by דן זלצר on פברואר 20, 2009

אף הוא [הללה הזקן] ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים. אמר לה:

על דאטפת, אטפוך.
וסוף מטיפיך יטופון.*

 

*על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף.

 

פנינה נפלה בחיקי בשבת שעברה ומאז לא פסק הזמזום: תחילה תמהתי מדוע זה שכל גולגולת צפה בנהר חייבת להיות תוצאה של רצח, ומדוע כל מי שנרצח רצח וכל מי שרצח יירצח (בעוד העובדות מצביעות על ההפך הגמור), אבל נוכחתי שזוהי בעצם אלגוריה מעניינת למעגל הדמים שבלב מה שלימים ייקרא מונותיאיזם, וכי מה שמצטייר לכאורה כקנה מידה שוויוני, משמש הבטחה לנקמת האל לחוסיו חסרי האונים. הצו המוסרי העברי שקם עם יציאת מצרים וקבע את אסוריו בתשע הלאווים (ובעצם גם ייראת ההורים היא מעין איסור), צו עבדים-משכבר הוא, צו פליטים במנוסה המבקשים להם אדון אחר בתכלית. גדולת האל שעיצבו ניכרת בייחודו המזהיר, אל גדול וראשון (אף אם בשלב זה לא אל יחיד, וודאי שלא טרנסצינדנטי ומופשט), אל שמשאלתו אינה רק למשול בכל אלא ש"מכל העמים" הוא משום-מה בוחר לקבל את מנחותיו מהעבריים, הם לבדם משועבדים לו עד עפר. את יחס האל המפלה בין העברי לערל אפשר לנמק רק במידה שמייחודים אותם מהותית משאר הברואים. זוהי לוליינות תיאוסופית שכל השיח בה מהווה ביטוי נוסף למונולוג האינטימי של הניצול עם עצמו, מונולוג יחיד ומיוחד שלא נראה כמותו בכל העולם העתיק, בו השליט כתב את החוק ועיצב את אליו בדמותו.

      להבדיל ממוסר העבדים כפי שהבין אותו ניטשה, נדמה כי העברי לא בחר בחולשה כניגוד והתרסה למוסר החזקים, ולא ב"טובת הכלל" כניגוד לטובת השליט. אדרבא, העבריים מקבלים את מוסר האדונים אך נדמה שהם מבינים כי את אדנותם יש להסתיר מחמת חולשתם הפוליטית. כלומר, הם מאמצים חזות שפלה ומדולדלת כאמצעי לחפות על עליונותם (בעיניי עצמם), וממליכים אדון אקסלוסיבי ונחבא, חסר צלם וצורה, הוא שמגלם את אדנותם הכמוסה. יוצא שהעברי כובל עצמו באין-ספור איסורים ומשפיל עצמו עד עפר בכדי לתת ביטוי ממשי לשיח גדלות פנטסטי. מוסר אדונים מסורס זה, נפל קורבן בידי עם שלם שראה עצמו שליט על כל השאר. הלל הזקן ממשיך את מסורת אותם עבריים בשימור תסביך גדלות הפליט המושפל והמדוכא שיצא זה מכבר לחופשי, ברצותו ושלא ברצותו, ונפשו לא יודעת אלא את יחס האדון בעל אלפי ההלכות ומצוות ומידות (ולהפתעתי נדמה שאני קרוב פה דווקא לדיאלקטיקה של היגל.. השם ישמור). כל כמה שרודים בו ופורעים בו, האל לבדו ייקום, הוא רצונם האחר, המשלים ומנציח את רפיסותם. 

      הקול האחר של הלל, זה הקורא לאהבת רעך (ובמקור "ואהבת לרעך כמוך, אני אלוהים"), אינו מחלץ את עיקרון המוסר המעוות הלז אלא מחדד את עוקצו המר: כל תכלית איסור הרצח היא בקביעת בלעדיות האלימות בידי האל (כלומר הממסד הכוהני); וזהו דינה של אותה אהבת הרע – שהיא כולה איסור וחובה ומצווה. ונדמה שמשהו מעקרות המונולוג העברי דבק גם בנצרות האוגוסטיאנית וגם במוסלמים – שניהם מייחדים את האל לקורבנם הבלעדי, שלא רק נוכח בשעת העולה או התפילה, אלא שגם שולחן ערוך שלא חלק בו היהודי מקום להוד כוליותו – כאילו ערוך הוא "קיא צואה". לא פחות. ואם חלק בו מקום למעלתו, זכה "ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם", וכל גוי הוא בבחינת עבד שפל ונחות עוד ממנו. פסיכוזה המונית זו באה לידי ביטוי ופורקן בחיסולים רבי-משתתפים מצד אחד, ומנגד מופעים היושרה והצדק והרחמים כמעשיי אדם נרצע, המצפה ללא הרף לגמול על צדקנותו התככנית, לגמול חסד של מי ש"קנה חיי עולם הבא". פויה.

      יש לקוות כי תנועה ספירלית זו של עם שחטא ונכבש ומרד והוגלה מן הארץ שגזל מלכתחילה, עם שנפוץ לגלות, יישוב אל אותה ארץ שראה משה, המובטחת מכוח שיגעון גדלות ילדותי, ובא יסיים אחת ולתמיד את הפרשה התיאוסופית המביכה הזו. ובעצם כך מספרת הנבואה, לא כן?

Tagged with: