שיקופים

צדקה והישרדות בקיבוץ גלויות

Posted in גחמה, צילום by דן זלצר on פברואר 14, 2012

על אפם של הלכות והוראות הפעלה ד'אורייתא, המפרטים את הכרח מתן הצדקה למען יתקן אדם את דרכו התועה, האדם המודרני מציית לחוקי הביולוגיה. המדע המדוייק יודע לפרט את מיני אפשריות הפעולה הנגזרות מתור(ו)ת המשחקים המורות מתי עלינו לרמות ומתי לשתף פעולה למען שימור והצלחה גנטית. וראה זה פלא, שסימולציות ממוחשבות מתורת המשחקים עובדות טוב יותר עם אמבות ועכברי מעבדה מאשר עם מהמרי הבורסה והצרכן הרציונאלי, ועוד פחות מכך עם שליטים פסיכוטיים. פלא. שכן המשחק האבולוציוני התקשה להסביר תופעה די רווחת בעולם החיות, תופעה שזכתה לכינוי 'אלטרואיזם', כלומר הקברה של יכולת (fitness) אישית (בצורת משאבים, נקבה או טרטוריה) למען האחר. דארווין ביסס את תורתו על התנהגות הפרטים בכל מין וקבע כי התנהגות היחיד "never produce in a being anything injurious to itself, for natural selection acts solely by and for the good of each." מאז ימיו של דארווין התיאוריה התפתחה לראות את הקבוצה (group selection) כמכלול בו פרטים מקריבים עצמם למען האחר במאבק ההישרדות של המין. וכך ה'אחר' בביולוגיה הוא אמנם מגוון אך מחושב לפי מידת הקרבה המשפחתית של המקריב (אח, אחיין, דודן וכדומה), מתוך היגיון פעולה ברור: ההקרבה מתבצעת למען תכלית שימור הקבוצה. כך נשמר עיקרון ההישרדות האנוכי של דארווין רק בשינוי אדרת בה הגנים שולטים במשחק בעוד הפרטים בקבוצה משמשים להם פיונים. בעיית האלטרואיזם – אגב מושג שהגה אוגוסט קומנט, אבי הפוזיטיביזם! – מתבהרת לכן כלא יותר מאנוכיות הגנים במאבק על משאבים. זה נשמע הגיוני למדי רק שישנם קבוצות שמקריבות עצמן למען קבוצות אחרות, שלא משתתפות איתן בעיסה הגנטית. שוב, פלא. ובעוד ביולוגים (Hamilton) דנו סלקציה לפי קירבה (kin selection) צצו תיאוריות מתמטיות שידעו לתאר (ולצפות מראש) אם קבוצה בוחרת בהתנהגות אנוכית או אלטרואיסטית (Price). תיאורמה מתמטית ידעה להראות כי התנהגות אנוכית של פרט טובה מפרט אלטרואיסטי – אך גם כי שיתוף פעולה אלטרואיסטי טוב מהתנהגות אנוכית של כמה אלפות. טוב משמש פה במובן 'טוב להישרדות המין'. ועוד פלא: מינים שונים משתפים פעולה, מקריבים האחד לשני (נלחמים באוייבים של אחר וכדומה) בעבור הישרדות הדדית. ומנגד, אחרים פוגעים בעצמם, בבני מינם ובמינם שכנים, בצורה שכל מודל מתמטי של תורת המשחקים יאלץ לחשבן כחסרת שחר בעבור עיקרון הישרדות (של היחיד והקבוצה גם יחד!). והחשבון ממשיך: האדם המודרני הציב במרכז את האגו, ולפי מיטב המסורת הנוצרית קבע את טיבו המרושע והאנוכי. מאוגוסטינוס עבור בהובס ולאקן עובר קו דק של אמונה חרדה ברוע האנושי. האחרון אף קבע כי הצו הישועי ל"אהוב את שכנך כעצמך" אינו אלה אירוניה: שהרי האדם שונא את עצמו. ואנו מתפלאים שהסדר החברתי משופע אומללות. לפי החשבון הביולוגי האחרון, פעולה אלטרואיסטית עוקבת שחררת הורמון (oxytocin) מעורר – כך שכל נדבה וצדקה הן לא יותר ולא פחות ממשתנה בפונקציה הביוכימית של יונקים.

להבדיל מהפיסיקה המודרנית שמאז ימיו של ניוטון עברה שיכלולים וקפיצות מחשבה שמזמן הותירו את הרציונליזם הרדקטיבי והנמכניסטי מאחור, הביולוגיה נותרה לא הרחק מדארווין – אמנם עם נושאי דגל קולניים כדוקינס אך נטולת מהפכנים כאינשטיין ושרדינגר והייזנברג ובוהם ועוד ועוד. פלא. והנה עוד אחד: כל בוקר מתאספת קבוצת חברים ישראלים בדרום העיר לחלק תה ולחמניה (עם שוקולד השחר!) לפליטים המחזרים אחר עבודה יומית בצידי הכביש. כאמור, אין תיאוריה מדעית שתסביר את התופעה – אך היא עודנה בגדר עובדה.

להלן הראיות.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה בדרום תל-אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה בדרום תל-אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.


חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.


חלוקת תה ולחמניה לפליטים בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה, תל-אביב, 2012.

לתרומות להמשך פעילות הקבוצה ניתן לפנות למיכאל: 054-4319906

מהולי-נאג' על גג קניון בתל-אביב

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אוגוסט 25, 2010

אוטופורטרט. פוטוגרמה מ- 1922

הכנס לכבוד מהולי-נאג' שחל אתמול במרכז עינב הציעה מסלול קצר ועמוס לתחנות הרבות של חייו המרתקים. לצד הקרנות אולם של שנים מסרטיו נפרסו במבוא שלל ספרים ומאמרים, צגים וחוברות, מכולם צץ לו השד ההונגרי: צלם, צייר, במאי, פסל, אדריכל, תפאורן הוגה ומורה, אם למנות את המרכזיים שבתעלוליו. שתי הרצאות, האחת מפי מלומד אמריקאי (לואיס קפלן) ושניה של אמן ישראלי-בינלאומי (יאן טיכי) הוסיפו לפריסת היריעה ועוררו מחשבה. והנה היא מקוצרת ומאופקת.

מהולי-נאג' יצא לעולם עם יצר ויירא של אומן ומדען וחוקר ונותר בו אמן. דנים בו כמהפכן וחדשן ושובר מוסכמות סדרתי, אך לא על אלה הוא זכה בתהילה, כי-אם על דבקות אמונתו בייעוד המיסטי הטמון בטכניקה החדשה (ד"ר קפלן השתמש במונח Techno-mysticism), להביא לישועה, לאוטופיה אישית וחברתית בחסות איחוד הפונקציה בחומר. והוא לא היה לבד שם בבאוהאוס. בימינו תולים בו את יומרת האמנות להזרה ולבידוד מראות החיים, לסיווגם ולהמשגתם, כסך הביטוי היצירתי, וכך נהפך אותו הונגרי לאב מפעלם היצירתי בעידן הקפיטליזם המאוחר. ולא-כן. מהולי-נאג' לא חשב על אמנות, על ייצוגיו, על הפרשנות או הניתוח של יצירותיו. השימוש בצורניות גראפית לא די לה שתינוק את מושאה מעולם החומר התעשייתי, עליה לחקור ולחזות באפשרות מימושה הטכני בחיי האדם. מעבר לסף הגלריה נפגש מהולי-נאג' בהוויה האנושית החדשה, באנושיות המתעצבת לה בסמביוזה עם מכשירי העתיד כשם שהעץ צומח על נחל. כל זאת, עם דגש מיוחד לאפשרות האחרת, בה המכשיר משרת צורך רגעי ומפורד ונבדל מרוח הכלל. וכן, לא די בשימוש במילים ובסמלים בכדי לטעון לשייכות ולהמשכיות רעיונית-אמנותית ליצירתו. דרכו המודרניסטית זרה ליצירה בת-ימינו, שעל-אף השימוש ב"דימויים" ו"חומרים" דומים, משועבדת כל-כולה למייצגי אבסורד נטולי דעת ובינה. בלא חקר יסודות הטכניקה, ההיסטורית והתעשייתית והמדעית, נידונות היצירות לעולם הרעיון-שבעלמא וניתוחו הטאטולוגי העקר. היוצר יושב במזגן ומזמין את מרכיבי התצוגה מבעלי מלאכה מזדמנים – רעיון שתפס מקום מרכזי אצל מהולי-נאג' ואיתגר את יצירתו – והללו מייצגים את עמדתו המבודדת של סנטימנט שרירותי השואף לחסות בצל אדונים נכבדים, המחקרים בנסחים ובפורמולות לדיון בכל סינטימנט כברוח עצמו. ומי שחונך למבע תבוני-רוחני של יצירה, להתבוננות וקשב – כיוצר וצופה כאחד – מהולי-נאג' מיישם באדיקות את חינוכו-תורתו על מושאי העולם החדש, התעשייתי והאלים, ומצטרף למאבק למימוש רוחו העתיקה בהווה. הוא מוצא בו סכנה ומפולת עד כמה שהעולם של ימיו עסק ביישומיו הגחמניים של שליטה ופחד, בעודו משתוקק לחקור ולמצוא את שימושו במערך יצור שהוא המשכו הדאגנאלי והמשלים למסה החברתית האדירה שנוצרה. לשם כך חייב היוצר להעלות חזון המצוי ונגלה רק מתוך פרטי המלאכה והחומר עצמם – בעוד שכל ביקורת וניתוח מסתברים רק אגב התבוננות בחזון אל נוכח הלך הרוח המצוי. והמצוי הפך בזמנו לאלים ואכזר והמוני ונטול חמלה, והללו אופפים את יצירתו ומבקשים תשובה, תיקון וגאולה בפנטסיה. מי שרואה בחומר (החדש) פנטזיה, כמו חוזרים על טקס שאמאני עתיק המוקדש לבחינה ולעילוי מרכיביו הכמוסים, ורק בעזרתם לשוב ולחזות ברוח האורגניזם המכאני (החדש) שאפשר, וזה הרבה, שיעמוד וימלא את ייעודו התבוני באדם.

מהולי-נאג' היה מדען במובן הקלאסי של המילא, אינטלקטואל כרוחו של דה-ווינצ'י וגתה ושפינוזה. הוא חיפש וחקר עד כמה ניתן לו לאדם ליצור הרמוניה בין צרכיו ומוצריו, בין הכלי לבין הכוונה האנושית. ציטוטיו היותר ופחות מפורסמים על אודות "ראיה חדשה", כלום, מצביעים לא על "נושא חדש" לאמנות, על שבירה מרוח היוצרים שקדמו, חלילה, אלא על טכניקה חדשה בה מצויה בהכרח גם עין חדשה, מכאנית, הדורשת מבעל המלאכה מאמץ נוסף, ראשוני, למצוא בו את המופלא ואת הגאולה. ואפשר לקרוא את מהולי-נאג' כטקסט אידיוסינקרטי המנבא את הפוסט-מודרניזם בו האמן משוקע כולו בשינון מונחים וניסוחים פורמאליים להסברה ולצידוק מוצרו ה"מקורי". גיבוב קטסטואלי-סמנטי-סנטימנטאלי-אגבי נושא בעול תיווך הדי רוחו הכמהה של האמן, ועל הצופה מוטל לחבר את הזנבות. מעצלות או דלות – ניתוחם של הקשרים צורניים ומושגיים מסכם את חוויית האדם עם היצירה, וזהו כל תחומה – שיפוט. האמן, כהפקר של דעת ורוח, נתלה בשיפוט לכאורה-מלומד ומסוגר כיצאת ידי חובת הקשב לביטוי האפשרי, הפנטסטי, שבין החומר והרוח, היצירה, כל יצירה. הוא סומך את ידיו על רגשנות מרדנית ואקסהיביסטיזם מתיילד ונמצא פטור מחובתו לירא ולאהבה שבמסר היצירה האנושית מראשיתה.

ואם אמרתי מיסטיקה ולא גיביתי את דברי בציטוטים מן המקור, עוד מנהג פרי החקרנות האקדמית, נסו לעמוד על היצירה-שהיא-ניתוח-היצירה של ג'וייס, פיניגנס וויק (והנה ראיון מרתק על אותה "מיסטיקה" של ג'וייס).

ואפשר שמהולי-נאג' רק מזכיר לי נשכחות.

מרחב הידע כתנועה שותקת

Posted in ספקולציה by דן זלצר on מרץ 29, 2009

קו דמיוני חוצה את האנושות ומבחין בין אלו המביטים במפה כבעוד סיבה לכך שהלכו לאיבוד, ולאלו שיראו בה תרשים טבע דומם שסגולותיו נמנות עם מיטב יצירות האדם. הללו שנעזרים בה למצוא את דרכם מנקודה אחת לאחרת, מצויים אי-שם בשולי המחיצה האנושית, מקום מושבם של אנשי-עכבר נברנים שלעולם לא ידעו את טעם האבדון ולא את טיבה של יצירה.

 

 

Research and node layout by Kevin Boyack and Dick Klavans; data from Thompson ISI; graphics & typography by W. Bradford Paley. Commissioned and partially supported by Katy Borner and the Places and Spaces: Mapping Science exhibition.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשנים האחרונות צצות ועולות מפות מסוג חדש: מפות ידע. הללו משרטטות לראשונה את תנועתם של מושגים ורעיונות במסגרת גוף הידע החי שנוצר – האינטרנט.  הניסיונות למפות את תנועת המידע הניבו תוצאות מופלאות, המאפשרות לנו לדמיין מה מתרחש בעולם שכולו ווירטואלי. מפות אלה רושמות את מרחב התנועה בין הפקולטות הרבות, את משקעי הציטוטים והאזכורים והתיוגים שבין תחומי ידע ומוסדות מחקר וכתבי-עת (ראו גם פירוט התנועות כאן). הנתונים שמתקבלים מוצגים במפות בגיאוגרפיה חדשה, בה מרחב המחיה מתנה תנועה קולקטיבית של תודעה (מפות אחרות עוקבות אחר תנועות גולשים ואתרים). מפות תנועת הידע חושפות אולי יותר מכל את פיזור הידע והסתעפויותיו ונדמה כי יוצרי המפות אף מבינים תהליך זה כהתגלמות תכלית הידע – להתפשט. אולם המדע מבין התפשטות זו במונחי עומק של התמקצעות, התמחות, ובידוד התחומים כמובחנים זה מזה בשפה ובמונחים ובז'רגון. זרותם הפנימית מעלה לשאלה את אחדות ההתפשטות כתנועה אינטגרלית ומושכלת אחת המנסה לרדת לחקר האמת. מהלך ההבחנה והפירוד שבין הגופים יוצרים את השתיקה הגדולה הנפערת בלב ליבה של האחדות המדעית. שתיקה זו מרמזת כי המלל ההולך וגובר בין מדענים משמש כסות רעשנית ושקופה להעדר אפשרות של דיאלוג כולל ומשותף בין תחומי המחקר השונים. התניה זו של הממסד המדעי לא תיפתר אם רק יכפו על התלמידיה להופיע לשיעורים בצדדים שונים בקמפוס וירחיבו, או "יעשירו", את תוכניות הלימודים – שכן לא מדובר בהעשרת הידע של כל פרט, לא הרחבתו לכלול תחומים שכביכול אינם קשורים לתחום מחקרו, ולא הפיכתו לראקציה רנסאנסית. את השתיקה ניתן להפר אם משליכים את המלל העודף, ומתחילים לבנות את גוף הידע עצמו כמכלול התלוי ומותנה בדיאלוג בין התחומים. מפת התפשטות הידע כמכלול משותף תציג לנו תמונה שונה בה תנועת התרחבות הידע והתמקצעות הפריטים נעה מן המרכז לחוץ ופנימה שוב. דיאלוג. ידיעת העולם חוטא בהיבריס אילמלא היא שבא ומאששת את מקומה בסדר הדברים.     

 

לצלמים, או לפחות לאלה המודאגים ממצב העננים והשמש, ראו מפה זו.