שיקופים

לא שוברים שתיקה

Posted in ספקולציה by דן זלצר on יולי 16, 2009

 

השוק הסיטונאי בחברון, 2006. דן זלצר

באשר לעדיות החדשות של "שוברים השתיקה", אין העניין נוגע לסוגיה משפטית (למרות ניסיונות הצבא לבטל את תוקפם בשל העדר "נתונים מדוייקים"), לא להתרופפות בפקודות הירי, לא לנהלים קלוקלים ולא ל"אווירה" כזו או אחרת שהשרו המפקדים (על המחדל בלבנון, בשביל גלעד, שדרות וכו'). זהו סנדרום ישן נושן המכונה שנאה. ככה סתם, הסיבות באות בדיעבד וגזענות היא רק וריאציה-על-הנושא, לא הדבר עצמו.

הרי כולם ירו, נתנו להם אז קדימה, יורים, לא נתנו פקודות מדוייקות, אז הם לא דייקו, אמרו להם שכולם מופללים, אז כולם אשמים. ומה, תחו עיניהם מראות? האם יש להגיד להם מפורשות כי לא יפה לירות על חפים מפשע, על נשים, על ילדים או על סתם עוברי אורח עם פנס חשוד ביד, "לרכך" שכונות שלמות, עם זרחן או בלי זרחן? לא. הם ראו היטב, בין הכוונות כולם שווים, כולם "ג'וני", "ערבושים" כמאמר השר.

לכן, אין מקום למשפט, לא לועדת חקירה ולא לחשבון נפש לאומי. לא מדובר במחדל מקומי של איזה עשב שוטה ולא בכשל מערכתי על שהתיר הוראות שנויות במחלוקת. המון החיילים ואיתם ה"עם" שבעורף, על המנהיגים והפקידים והשופטים והתקשורת – כולם גם יחד אכולי שנאה, מונעי נקם וקנאה שטופה – אבל יודעים לשתוק יפה. בנסיבות מסויימות אלה הם רגשות לגיטימיים. אולי רק לא כל כך מועילים בשלב זה, אך בכל מקרה כדאי תמיד לדבר גלויות – גם על השנאות שלנו. טוב עשו "שוברים שתיקה" בתיעוד האנונימי של השנאה הלאומית באשר היא חסרת שם או דרגה או תפקיד. אולם מעומק השתיקה וההדחקה הציבורית נדמה כי עיקר התועלת תצמח, אם בכלל, להיסטוריונים של העתיד לכשירשמו את תולדות התדרדרותה ונפילתה של מדינת ישראל. ואילו מעשי הזוועה עצמם, כל כמה שנחריש ונשתיק, הם כבר חרוטים היטב ברוח וזו לא ידועה בסלחנותה. היא רק מתמהמהת.
 

מודעות פרסומת
Tagged with:

בזכות הנאמנות היהודית-דמוקרטית

Posted in ספקולציה by דן זלצר on מאי 27, 2009

למעו הסר ספק, וכן למען הדורות הבאים והמתמהמהים, אני מציע לוודא ישר ומראש מי שייך לאן ומאילו טעמים.

אז בעקבות הצעת חוק חדשה, שאושרה בקריאה טרומית, המטילה שנת מאסר על " דברים המביאים לבוז ואי נאמנות למדינה" הנה כמה סיבות לכתב אישום.

אני בז למדינה, גם אם החוק האמור לא יעבור. ישנן מספיק סיבות אחרות.

גם לנאמנים לה קשה לי שלא לגחך, בפניהם, אף שעם נימה קלה של רחמנות. בכל זאת – לא נעים – שכנים. 

עוד בוז שמור לאלה המתכנים "יהודים". פויה. גזענות מהולה בבורות.

פינת נאצה חמה בלב שמורה ליצירי הכלאיים הידועים בציבור כ"יהודים דמוקרטיים". חזרו בתשובה, כלשהי, או התפקרו – אבל תחליטו כבר.

כמו-כן אני קורא להספיק לאלתר את ציון יום השואה באשר הוא מקדם שקר וכזב בדמות היהודון המיסכן, המוסיף חרפה ושנאת חינם לעולם, והכל בעבור בצע כסף ושוד אדמות.

כמו-כן, ולמען יהיו הדברים לא רק מתועדים אלא מאורגנים ומעוגנים, אני קורא להקים תנועה, נאמר "פלסטין ביתנו", שעל דגלה ייחרטו עקרונות החברה האחידה והמאוחדת, מהים לירדן, ואשר פרטייהם ייקבעו לפי סקרים ומדגמים למציאת המאפיינים המשותפים לרוב יושבי הארץ. השאר מתבקשים לצאת. ואנו מבקשים יפה, אז אל תגידו אחר-כך שסתם טבחו בכם. 

כמו-כן, יש לציין כי אחת לשבוע, לא כולל חגים ומועדים, אני נמנה על סגל בית ספר באיזור המרכז וכי תחת ידי האנטיפודיות באים ילדים תמים לחינוך מחדש.

 

 

עידכונים לנשיא

Posted in צילום by דן זלצר on מאי 18, 2009

והנה זה יוצא.. מגזין אמרקאי אופנתי למדי מספר כי הנשיא לשעבר, בוש ה-2, יבל"א, היה מדי בוקר מקבל לידיו עידכוני מודיעין צבאיים על אודות התקדמות המלחמה כנגד העם העירקי. נניח לתוכן העידכונים. נוסף על היותם סודיים ביותר, סביר להזניח (מיכאל!) שהם נערכו בידי אותם מוחות שמצאו הוכחות חותכות לכך שהבובה שהציבו בשנות ה-80 כנגד העם האירני, מר סאדאם ז"ל, מחזיק עתה בנשק להשמה המונית. ניחא. לידנו הגיעו רק עמודי הפתיחה. ודי בהם לרמוז על תכולתם.

“It is God’s will that by doing good you should silence the ignorant talk of foolish men.”

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז היו שחשבו שמנהיג העולם החופשי לשעבר היה אדם פשוט, ישיר, מחוספס, לא משכיל: מייצגה של האומה האמריקאית במלא מובן המילה. והנה, איפכא מסתברא: מדובר באדם מעודן שביקש ממיטב המוחות להציג בפניו את פני המציאות, דבר דבור על אופניו, תמונה וטקסט, אימרות כנף, ציטוטים מן המקורות – השראה. חלילה אם נבין את הדברים כאילו הייתה האימפריה מונעת ממניעים דתיים, אם נראה במלחמה מסע-צלב נקמני. אף נטעה לראות בכך מיליטריזם סר טעם ותאב שררה, נוטף קיטש ורגשנות, צר מוחין ועבה מצח.

מדובר בגרסת אלפא לכל יתר העידכונים והידיעות שזרמו מטה וחלחלו לתקשורת. ללא יופמיזם ומניפולציה, ללא עיגול פינות ועידון והתאמה לפי חיתוכי טעם וריח המוניים. הנה הם לפניכם: מראה מקורות התקשורת בת זמנינו. האמא של העמודים הראשיים ופתיחי מהדורות החדשות. ה-ursprung!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עצמאות בכיכר העיר – תצלומים

Posted in צילום by דן זלצר on מאי 1, 2009
 

אני לא רוצה להשמע ציני או מריר, מאוכזב או מיואש, שונא אדם או אנטישמי, יהיר או רשע. היה נחמד. באמת. אנשים נחמדים. באו לחגוג ולשמוח. הביאו את הילדים לשחק בשלג. התלבשו ליציאה ולא התעטפו בדגל. ובכל זאת, מריר. 

 

 

 
 
 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
את כל הסדרה אפשר לראות כאן.

מרחב הידע כתנועה שותקת

Posted in ספקולציה by דן זלצר on מרץ 29, 2009

קו דמיוני חוצה את האנושות ומבחין בין אלו המביטים במפה כבעוד סיבה לכך שהלכו לאיבוד, ולאלו שיראו בה תרשים טבע דומם שסגולותיו נמנות עם מיטב יצירות האדם. הללו שנעזרים בה למצוא את דרכם מנקודה אחת לאחרת, מצויים אי-שם בשולי המחיצה האנושית, מקום מושבם של אנשי-עכבר נברנים שלעולם לא ידעו את טעם האבדון ולא את טיבה של יצירה.

 

 

Research and node layout by Kevin Boyack and Dick Klavans; data from Thompson ISI; graphics & typography by W. Bradford Paley. Commissioned and partially supported by Katy Borner and the Places and Spaces: Mapping Science exhibition.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשנים האחרונות צצות ועולות מפות מסוג חדש: מפות ידע. הללו משרטטות לראשונה את תנועתם של מושגים ורעיונות במסגרת גוף הידע החי שנוצר – האינטרנט.  הניסיונות למפות את תנועת המידע הניבו תוצאות מופלאות, המאפשרות לנו לדמיין מה מתרחש בעולם שכולו ווירטואלי. מפות אלה רושמות את מרחב התנועה בין הפקולטות הרבות, את משקעי הציטוטים והאזכורים והתיוגים שבין תחומי ידע ומוסדות מחקר וכתבי-עת (ראו גם פירוט התנועות כאן). הנתונים שמתקבלים מוצגים במפות בגיאוגרפיה חדשה, בה מרחב המחיה מתנה תנועה קולקטיבית של תודעה (מפות אחרות עוקבות אחר תנועות גולשים ואתרים). מפות תנועת הידע חושפות אולי יותר מכל את פיזור הידע והסתעפויותיו ונדמה כי יוצרי המפות אף מבינים תהליך זה כהתגלמות תכלית הידע – להתפשט. אולם המדע מבין התפשטות זו במונחי עומק של התמקצעות, התמחות, ובידוד התחומים כמובחנים זה מזה בשפה ובמונחים ובז'רגון. זרותם הפנימית מעלה לשאלה את אחדות ההתפשטות כתנועה אינטגרלית ומושכלת אחת המנסה לרדת לחקר האמת. מהלך ההבחנה והפירוד שבין הגופים יוצרים את השתיקה הגדולה הנפערת בלב ליבה של האחדות המדעית. שתיקה זו מרמזת כי המלל ההולך וגובר בין מדענים משמש כסות רעשנית ושקופה להעדר אפשרות של דיאלוג כולל ומשותף בין תחומי המחקר השונים. התניה זו של הממסד המדעי לא תיפתר אם רק יכפו על התלמידיה להופיע לשיעורים בצדדים שונים בקמפוס וירחיבו, או "יעשירו", את תוכניות הלימודים – שכן לא מדובר בהעשרת הידע של כל פרט, לא הרחבתו לכלול תחומים שכביכול אינם קשורים לתחום מחקרו, ולא הפיכתו לראקציה רנסאנסית. את השתיקה ניתן להפר אם משליכים את המלל העודף, ומתחילים לבנות את גוף הידע עצמו כמכלול התלוי ומותנה בדיאלוג בין התחומים. מפת התפשטות הידע כמכלול משותף תציג לנו תמונה שונה בה תנועת התרחבות הידע והתמקצעות הפריטים נעה מן המרכז לחוץ ופנימה שוב. דיאלוג. ידיעת העולם חוטא בהיבריס אילמלא היא שבא ומאששת את מקומה בסדר הדברים.     

 

לצלמים, או לפחות לאלה המודאגים ממצב העננים והשמש, ראו מפה זו. 

בחרוז קטן של בוקר בחירות

Posted in ספקולציה by דן זלצר on פברואר 12, 2009

Christian Als. Gaza 2009. Everywhere in the worst affected areas in Gaza families come home to houses completely destroyed by Israeli soldiers. Refrigerators, computers and water tanks are shot to pieces, money and jewelry is stolen and the walls are painted with Hebrew graffiti and large Stars of David. A family has just returned to their house and the children immediately started to look for their toys.

אין תקינות במודם – כך, בחרוז קצר וסמכותי פסקה הבוקר בת-קול הפקידה בנציגות השירות שבאגף הטכני של חברת האינטרנט שלי. כך גם הבנתי סופסוף את אחת האמיתות הגדולות של הארץ הזו, וזרמים של שלווה ונחת החלו לגאות בי. ישנם סוגים רבים של נחת, על חלקן רק שמעתי מחבר, אך באותו רגע נגלה לי סוג מיוחד במינו – יש יאמרו סוגה – תהום מוארת ונשגבת וללא גבול, שרק אלומת מילים שכגון זו יכולה לעורר בנפש חפצה. לא בגלל המודם, נעבעך, אשר מבין שלל סגולותיו התרומיות לא העפיל למרומים ולא הצליח להכיל את אותה תכונה נכספת – תקינות – מושא נפשם של מודמים באשר הם. ואף לא בשל אובדן הקשר ההפכפך שאין שני לו עם הרשת, שקצרה היריעה מלתאר פלא מודרני זה. עיסת הנחת הסמיכה גם לא באה בשל אותן דקות יקרות שבליתי בהמתנה עיקשת, כשברקע מפזמים אנשים טובים על עיסקות משתלמות עד שנמלא יומי אור וחלום שנגדעו באחת עם השמע קולה המיוחל של הנציגה. תחושת נחת תמוהה נפרסה בפני וזאת למרות שהשעה עוד לא תשע וכבר חילצתי אברים ולמלאתי את כרסי והשמש רק החלה להכות והיום עוד בגדר הבטחה. כך, ללא התרעה וסימן נשמע צליל חרוז וסתום העונה למצוקותי ב"אין תקינות במודם", ובהינף הבל נפתח בפני רקיע על-חקר, מחוז הכרה בלום והבנה צלולה, מדוע, לעזאזל, אמר – וצדק – אותו בונפרטה מקומי, ראש צבא וממשלה משכבר, בציינו כי "אין עם מי לדבר". לא עם ערבים ולא עם יהודים ולא עם פקידים ולא עם קצינים ולא עם שרים ולא עם עוברי-אורח תמימים או תמימות, לפחות לא בעברית. אין הכוונה כמובן למילים או לביטויים שבאספם לכדי משפט יש החושבים שמשהו נאמר בו, ולא לחלות חוקי התחביר והדקדוק ההופכים דרך פלא למוצר מוכן ושמיש, אלא למכלול התבטאויות חד-שיחיות ודו-שיחיות העמסות עד זרא בכוונה ורצון ומשמעות. לשון אחר, אין כל כוונה או רצון או טעם לדבר. אמור מעתה, אין תקינות במודם.

בחרוז קטן של בוקר הצליחה בת קול יחידה לעורר בי תהום קצרה ורגעית של אושר שאין לו תכלית ותחילה.

***

ובאשר לתוצאות הבחירות האחרונות שמחלצות מהבריות אנחות ייאוש וחרדה, כדאי לזכור כי לבד ממשחק הכיסאות הנלעג שבו פסקה שוב המוסיקה, אין כל שינוי בשחקני הקש המשתרכים אחר זנבם או במארש הצבאי השפוף והעיקש המתנגן לו ברקע. עובדה זו עלולה הייתה לעורר חרדה אילו מדובר היה באנשי מעש עם אידיאולוגיה בעיניים ותוכניות גדולות בידים; היא הייתה עלולה לייאש אילו משהו מנפיחות היח"צ הפלבאיות שלהם היה בא לידי מימוש. למעשה, נותרנו עם אותם גנרלים כרסתנים ועם אותה גזענות ליברלית ועם מס השפתיים המוכר ואוזלת ידם ונרפות רצונם בפני אנשים אחרים בהחלט, פחות מוכרים, שמעוררים את אותה הדאגה שהייתה לנו קודם.

סקירה שבועית שכזו

Posted in ספקולציה by דן זלצר on ינואר 30, 2009

השבוע התחיל בסימן רגיעה. תמונות של הרס וחורבן החליפו דימויים של מוות ואימה. מכרו פחות עיתונים. ל"הארץ" השתלם למרקר עצמה בצהוב זול ומתלהם, ולגדול על חשבון מעריב. ריצ'רד פריר מזכיר ב-1972 את המעלות שלעולם לא יהיו לברק אומבה, האיש עם הכי הרבה חברים בפייסבוק. ארל מוריס ראיין את עורכי החדשות של שלושת הסוכניות המרכזיות ובקש מהם להציג את התמונות המובחרות שלדעתם מספרות את סיפור כהונתו של מר בוש לשעבר. נדמה ששאלותיו הקצרות והרומזניות הבליטו את עילגותם של שני הראשונים ופיתו את השלישי לבטא בקול את התיאורמה העדינה שבבסיס עבודתם.

בוש בבגדד.2007. AFP. הכיתוב המקורי: IRAQ, AL-ASAD AIR BASE : US President George W. Bush waits behind a camouflage curtain before being announced to speak to the troops at Al-Asad Air Base in Iraq’s western al-Anbar province 03 September 2007. .

What we’re looking for in our presidential coverage are striking moments and moments that appear to reveal something about the president or the event or the news that is happening at the time. That’s what we try to achieve; compelling images regardless of what they might say to an individual reader or the viewer and we leave it to them to interpret the images.

מה שנשנע בתחילה כאמירה הגיונית וסבירה על מחויבותם גם למכור דימויים בולטים ומרשימים וגם לעסוק בעיתונות, למעשה מכילה בעיה לוגית פשוטה לא פחות: מדוע לבחור בתצלומים "שיראו כאילו הם מגלים משהו..", רק "..בלי כל קשר למה שהם יגידו לצופה", כאלה שאיכותם היא בדיוק בכך שאינן מוסרות דבר, שלא מגלים דבר ולכן גם כל אחד יימצא בהן את מה שהוא מחפש מלכתחילה, ולעזאזל עם העובדות. האמת זרה לסחר החדשות, והעיתונאים ממילא לא נוגעים בה מבלי להליט את ערוותם בקומץ אובייקטיביות.

ואגב-גררא, ארי שביט, שהוא מגזע ציוני משובח, יצא לראיין את דב חנין כעדות נוספת לסלידם של עורכי "הארץ" את השמאל השפוי, שלא מכר את נשמתו להגות סוציאל-דמוקרטית סנקרטיסטית: נראה כמו שמאל אבל מריח מקולוניאליזם, גזענות וקפיטליזם דורסני. (ואין לי חשק לחפש לו קישור.. תסתדרו בלי).

והנה פרופסור חביב ונלהב המביא הסבר מסתבר להפליא (וכותרת מרתיעה) למצב הכלכלי. בקצרה: עד שנות השבעים של המאה הקודמת נהנו האמריקאים ממאה וחמישים שנות גידול ריאלי בהכנסת הפועלים במקביל לגידול בייצור (מבלי לספור את שנות ה-30). כולם היו מאושרים ולמדו לקנות את המוצרים שגם יוכיחו את זה לכולם. רק שבשנות השבעים חלו כמה תפניות (אירופה ואסיה החלו להתחרות בייצור, נשים נכנסו למעגל העבודה, ועוד) שהביאו ל"ייצוב" השכר במקביל להמשך העלייה בייצור. וכך, במקביל לייצוא העבודה לעולם השלישי והכנסת מהגרים כפועלים בתנאי עבדות, המעמד הבינוני בארה"ב כבר לא יכול היה להמשיך לקנות ולהיות מאושר. לשם כך הומצאו "מכשירים פיננסיים" שיתעלו את הרווח הגדל והולך משחיקת השכר המקומי ומייצור בתנאי עבדות – וילוו לעובד האמריקאי את הכסף החסר להמשך מסע הקניות הגדול בהיסטוריה. כלומר, שאת מה שהעשירים "חסכו" משכר העובד ותנאי העסקתו הם מלווים לו, מבלי כמובן לשכוח את הריבית. זה כמובן הסבר חלקי ומגמתי, אך יש בו יותר אמת מכל כתבת מוסף ופרשנות אולפן. מה גם שלבסוף הוא מנחם בשינויים מעניינים המתרחשים הרחק בעמק הסיליקון, שם קמות להן חברות רבות, יצרניות ורווחיות, המנוהלות על-ידי המתכנתים עצמם. והעולם, ממשיך ליסוב..

וברוח השינוי והרגיעה הגלגל"צית (ואיחולים לבוא שנת השור), נאזכר גידול נוסף, שבמעריב מכנים אופטימי – גידול במספר העובדים והמתנדבים בארגוני זכיות אדם וסביבה:

"המחקר שביצע הוקן העלה תוצאות מדהימות. על פי הוקן, ישנם כיום מעל למיליון ארגוני זכויות אדם וסביבה מסביב לעולם, עם יותר ממאה מליון חברים המועסקים במשרה מלאה. הגרעין של התנועה הזו, אומר הוקן, גדול מזה של האיסלאם הפונדמנטליסטי, מזה של הניאו-קונסרבטיבים וחזק יותר מזה של הכנסיה הקתולית. זו הקבוצה שגדלה במהירות גבוהה יותר מכל קבוצה אחרת במאתיים השנה האחרונות ומהווה את חוט השדרה בצמיחתו של המגזר השלישי, המגזר האזרחי – שמתפתח כנגד חוסר התפקוד של המגזר הראשון (השלטון) וחוסר האחריות של המגזר השני (ההון)."

הסייג היחידי, המובלע בדבריו של הוקן כבדרך-אגב, הוא פיזורם ובידודם של כל אותם מיליונים בין קבוצות שהמכנה המשותף היחיד שהוא מוצא ביניהם (כשהן לא עסוקות בוויכוחים ויריבויות) הוא עיקרון-על פשטני למדי (ואהבת לרעך..), ניגון ערב ונוסטלגי במחוזותינו אך גם "חוט השדרה" אזרחי רעוע ומופשט מדי. בפועל, פיזור ובידוד (ככוחות פנימיים של אותם אירגונים או כמגמות של המערכת החברתית) הופכים את מאמציהם לחסרי משקל-נגד אפקטיבי, מה שממילא מסביר מדוע לתקשורת ההמונים "ייקח זמן רב עד שתדע לדווח לנו על התופעה האדירה הזו."

ובכל-זאת, קצת נחת מצאתי באתר חדש המאגד הרצאות של מיטב האוניברסיטאות בארה"ב. מדובר בהרצאות מבוא שמחלקן נודף נופך אנגלו-סכסי מיתמם, אך ככלל, האינפורמטיביות שבהן גם יכולה להאיר עיניים.

ואם לא יצאתי ידי חובתי, אסיים בשם אומרו:

I may not have gone where I intended to go, but I think I have ended up where I needed to be.

Douglas Adams

יש חד"ש במזרח התיכון

Posted in ספקולציה by דן זלצר on ינואר 25, 2009

השכם בבוקר, לפני שבחוץ מתחיל הרעש ובפנים עוד דמדומים, עולות בי מחשבות על יום אחר בהחלט בעולם דומה. עולם עם חברה פתוחה, ללא בנקים הנבנים על חוב שיקרי וריבית קצוצה, ללא חברות תרופות הניזונות מפטנטים וממחלות, ללא גנרלים תאבי מלחמה ושלל וללא סרסורים של שפע מדומה; חברה בה הגדרות של אמונה ומוצא אתני יהיו משניות לשיפוט ערכו של אדם. מחשבותי נמשכות ככל שהזמן לקום דוחק אבל אני מניח שמשאלות שכאלו יזכו לתואר אשליות, ובצדק, שכן דרושה מהפכה תודעתית (לא פרולטרית!) אם נרצה בשינוי חברתי מעמיק. עד אז, ובהינתן כל הרעות החולות שבמערכת הממשל הנוכחי, הייתי רוצה מפלגה שבמשך שנים עמלה על בניית חיים משותפים בין יהודים וערבים. מפלגה שחבריה פועלים למען השילוב האקולוגי שלנו עם כוחות הטבע באותה המידה בה הם פועלים לשילוב ולאיזון האקונומי בין הכוחות החברתיים. מפלגה שממשיכה לדרוש דיאלוג כפתרון היחיד לסכסוך האדמות בין ישראל לפלסטין. מפלגה שמעולם לא תמכה במלחמה, או הצדיקה אותה ורק ביקשה "להמעיט בנזק ההומניטרי" (יעני מר"צ). וכל זאת, מבלי להניף דגלים וסיסמאות נבובות, מבלי לדבור בשם המון מוסת, מבלי לינוק מייצרים לאומניים ומבלי לנבור בפחדים המטופשים שמערכת החינוך שלנו עמלה כה קשות לנטוע בנו.

אז לא חייבים לדבוק בתכלית הרוח של היגל או במטריאליזם היסטורי על שלל גלגוליו, ולא חייבים להיות מרקסיסטים אדוקים או סוציאליסטים בנשמה – מספיק שתרצו חברה צודקת יותר ושוויונית יותר ושפויה יותר. כן זה נשמה פנדמנטלי ורדיקלי. אקסלוסיבי עם נופך המוני. ערבי בגוון אשכנזי. ובכל זאת, הצביעו חד"ש. זה אולי נראה מפחיד בתחילה, אני מודה, אבל הישן והמוכר מוביל אותנו לתהום שרק עיוור יראה בה עתיד.  

Tagged with:

קצת מוסיל אחרי המלחמה

Posted in ספקולציה by דן זלצר on ינואר 23, 2009

האיש בלא תכונות, רוברט מוסיל, כרך ב' ע"מ 8-287

"מכל מיני ההשראה של האדם, החל ברעיונות של גאונים ועד לקיטש המאחד עמים, הרי אותה השראה שאוליך כינה אותה 'דמיון מוסרי', או ביתר פשטות 'רגש', מצויה זה מאות שנים בתהליך מתמיד של תסיסה בלא שתגיע לידי הבשלה. האדם הוא יצור שאינו יכול בלא התלהבות. והתלהבות היא אותו מצב, שבו רגשותיו ומחשבותיו חדורים רוח אחת. אפשר היה לחשוב שההיפך הוא הנכון, כלומר שבמצב כזה רגש אחד גובר על הכל, רגש ההיסחפות, הסוחף עמו את שאר כל הריגושים. לא כך רציתי לומר? על-כל-פנים, כן הוא. ואולם, עוצמתה של התפעלות כזאת אינה יציבה. מה שמקנה להרגשות התמדה היא ההישענות ההדדית, התחברותן למכלול אחד, שהן מכוונות לאותה מטרה וסוחפות זו את זו. והרי כל האמצעים כשרים לו לאדם כדי להגיע למצב מעין זה: סמים, הזיות, סוגסטיה, אמונה, שכנוע, ולעיתים די בפעולתה המפשטת של הטפשות. הוא מאמין באידיאות – לא מפני שלפעמים יש בהן מן האמת, אלא משום שהוא חייב להאמין; משום שעליו להכניס סדר בריגושיו; משום שהאשליה מסייעת לו לסתום את הפרצה שבין קירות חייו, שבעדה עשויים רגשותיו להתפזר לכל ארבע הרוחות. כמובן, מוטב היה אילו, במקום להתמסר למצבי-ארעי מדומים, לכל הפחות היה מתמסר לדרכי ההפעלות המהימנה. ואולם, הגם שבכל אשר לכל מספר ההכרעות התלויות ברגש גדול לעין-ערוך מאלה שניתן להגיע אליהן באמצעות השכל הצרוף; והגם שכל המאורעות המניעים את האנושות נובעים מן הדמיון – אף-על-פי-כן נמצא שרק הבעיות התבוניות זכו לסדר על-אישי, ולגבי השאר לא נעשה דבר הראוי להיקרא מאמץ משותף, או שלפחות ירמוז להכרה בחיוניותו של מאמץ נואש." 

לכן, במטותא, חדלו מהעיסוק הכפייתי בפן המוסרי של המלחמה (אם דין זרחן על אוכלוסייה צפופה כדין שיגר גראד…), הניחו לאמת ההיסטורית (מצד השואה שלנו או זו שלהם..), להצדקות המטאפיסיות והסבר כלכלת הרגשות העדינה שבנפש האדם. יצור בהמי שאם כל הסייגים האינדבידואליים והמאמץ להיות בעל דעה ודעת, רק מבקש להשתייך למכלול, זה הסוחף אותו ומרים אותו ומביאו ממש לקדמת הבמה ההיסטורית – שם יוכל להתענג בחברותה מיוזעת, עטופה דגלים וכוכבי טלוויזיה, על מנת סבלו של מישהו אחר. ילדותי, אידיוטי, פשטני ושמא גם לא ייחודי כל-כך. אני מסכים. ואולי לאלה המבקשים להעניק הסברים מעמיקים לתופעות ההמון לא נעים לגלות ולהודות כי אין בעצם במה להתעמק. ואולי הסברים שכאלה רק מרחיקים מביקורת קונסטרוקטיבית יותר, גם אם פשוטה להחריד. "כל האמצעים כשרים לו…" אומר מוסיל, ואפשר להוסיף – גם כל המטרות כשרות להפקת רגשי רוממות הצוותא. אז די, במחילה מכם, די להצטדק, די לפרש, די במבני-עומק ומושגי רוחב. מי שעליו מוטלת המשימה להסביר את מניעיו הוא מי שלא שותף לרגשי ההמון, הוא שמתוך שיקולים שונים ומשונים לא מקבל את התמונה כפשוטה, שנפשו פגועה או פגומה במידה כזו שהוא שוגה בביקורת עצמית ובחילול סחף האחדות. הסברים מוסריים למעשים חייתיים נולדו מאוחר בהיסטוריה האנושית ונותר רק לקוות כי ימיהם ספורים.        

ולאלה המבקשים הסברים, הינה אחד:

יש להניח כי אילו היה מוסיל מתוודע ל"גילוי וכיסוי בלשון" לביאליק, היה ניזכר בו בכותבו כי האדם מאמין "משום שהאשליה מסייעת לו לסתום את הפרצה שבין קירות חייו". אך מוסיל מרחיב את הדרישה של ביאליק לשפה וכולל בה את כל דמיונות האדם. ומכיוון שהאדם, לפי מוסיל, הוא כל דמיונותיו – והעובדה שקצתן הופך דרך-פלא להיקרא 'חוק-טבע' לא אומר דבר על שרירותן וקיומן של כל שאר הדמיונות – הרי הבחנתו של ביאליק את תהליך הגילוי והכיסוי חלה על כל עולמנו, בשפה ומחוצה לה. הווה אומר, שהעולם בתחילה נגלה לאדם בשיא תפארתו הקיומית, באימה קדם מושגית. ואילו לשם קיום חיינו הסדירים, מהמכולת לחדר המיטות, חייבים אנו להדחיק ניסיון קדום זה וללמוד להתייחס למראית הדברים בלבד, שאם-לא-כן תיטרף דעתנו מעצמת החוויה.

אולריך מחייב את האשליה של האידיאה – והאמת כטענה אחדותית ויציבה בכלל זה – משום שכלכלת הרגשות דורשת סדר ומשמעת, ולאו דווקא מוסר. לא העולם מבקש את כיסוי ההכרה אלא החיים בחברה שדורשת מנתניה להשתמש בשלל המושגים המבחינים בתמורה לתחושת שייכות קלושה. אולריך מצטרף כאן למרטין בובר בהתנגדות לאפשרות פריצת שערי התודעה בעזרים הכימיים כפי שהציע הקסלי לעשות? ("והרי כל האמצעים כשרים לו לאדם… סמים, הזיות, סוגסטיה, אמונה, שכנוע, ולעיתים די בפעולתה המפשטת של הטפשות."), שכן חזק ככל שיהיה, הסם לעולם יתפוגג ועל האדם לשוב לחיק החברה. גם לא מדובר בדיכוטומיה הקאנטית החוצצת בין הנאומנה לפנומנה או בין מבנה ההכרה ומבנה הניסיון, ואין כאן כל הנחה (מגוחכת) של אחדות עצמית הנפרדת מהנאומנים ומהפנומנים: עבור אולריך האמת לא תמצא בעולם אף אם תקרוס האשליה של הסדר והחוק התבוני, גם אם החוויה תיהפך לראשונית (שוב?!) והעולם יתגלה באור נגוהות צח – שכן אין לה מקום בסבך הנפש המודרנית. פשוט כך: האמת היא שבתנאים הנוכחיים האמת אינה מן האפשר. האמת אינה החוק (נומוס או לוגוס) ואין בה כדי לסדר ולבאר את העולם, אדרבה, אולם מכאן גם אוזלת ידה של האמת בחיי החברה. הבחנות אלו לא זוכות ליחס התיאורטי משום שהן ניזונות מהתבוננות צלולה בפירוק העולם, לא לשם מציאת המשותף והכללי, המדעי והמושכל, אלה לשם ההבחנה בייחודם של הדברים, בככותם, בצמידותם האינפיניטזמלית לכולות, ללא תלות רגשית בכלכלת האני וצרכיו ופחדיו.

אוליך מציע, לחילופין, במקום להבין "מצבי-ארעי מדומים" בחיים, הנתלים כאובייקטים סתומים, נפרדים, פרי דמיון מושגי אנליטי, ללא קשר והקשר בעולם; מי אויב ומי ידיד, מי מועיל ומי מזיק, מי ראוי ומי בזוי – אומר מוסיל, לפחות ניתן "[לה]תמסר לדרכי ההפעלות המהימנה", שכן רק בעצם הפעילות האנושית (נשימה, אכילה, בניה והרס) אנו מהווים נקודת יחס בלתי נפרדת ל"שארית" ההוויה החיצונית לנו. מוסיל לא מבקש שנהפך באחת למורי זן וגם לא למטאפיסיקאים פרה-רציונליים, אלא שמתוך עשרה קבין של אגו שירדו לעולם נקדיש לפחות אחד לחוויה שלמה יותר, בה נחבור לאגו האחר, נטול הגדרות והפרדות והבחנות.

עם ישראל מת

Posted in ספקולציה by דן זלצר on ינואר 13, 2009

 

ותודה ל- Graffitlv. קישור למטה.

 

בעירנו הברה והתמה מתרבות והולכות כתובות ה'עם ישראל חי' עד כי זר שיגיע למחוזותינו יחשוב אותה מיד לירושלים. ואחרי שרגזנו מעט על ההשחתה ועל הגסות האובססיבית נדמה כי לא נותר אלא לשאול מה לכל הרוחות מנסות הכתובות הללו להוכיח: וכי מישהו חשב או טען כנגד. עם ה'נ-נחמן..', כתב היתדות החידתי, אולי אפשר להשלים ולו מפאת הקדושה הילדותית המזינה את יוצריו – ניחא להם, שיאוננו את צרכם המיסטי על הקירות. אבל מה על אותו 'עם ישראל..' כחול ועיקש, אותה טענה בעלמא המפוזרת בין פינות החמד בעיר.

תושבים מודאגים יצאו לעטר את הכתובת במיני פרשנות ודרש המוסיפים חן ומשקל לסיסמה החלולה. האהובה עלי מכל, זו שראיתי רק פעם אחת, גורסת כי "עם ישראל חי על אדמות פלסטין", תיאור מעט יבש ולקוני אמנם, ובכל זאת, סיסמה המתעלה על היותה ראיה היסטורית פשוטה והופכת לכותרת של אחת הסוגיות העסיסיות בביצה. במקום השני ברשימה חביבה עלי כתובת שמאירה נופך יותר מטאפיסי בהווייתנו: "עם ישראל סחי בלטה". בעזרת דימוי ספרותי-עממי זה מבקשת היא לרמוז כי אפשר שיושבי-ציון מאופיינים בעודף רצינות וחשיבות עצמית מאוסה. אחריהם מזדנבים 'עם ישראל חירבן וכיסה', 'עם ישראל חיילים' ועוד כהנה אמיתות שנונות וקולעות, אף אם לא לכולן הברק.

באחרונה ראיתי סטיקר האומר כי ה"תשובה היא נשק העם", ולכך אין יותר מסכים ממני בעיר. אין הרובים יורים אלא על דעת העם. והעם הולך ומאמין. הולך ומאמין ויורה. יורה ומגשים את חזיון שלמות ארץ האבות. ואין האנושות יפה ומלאה יותר מברגעי הצלילות ההמונית המתגלה סביב עגל הזהב.   

ויש גם חזיון אחר, סביר יותר ומסתבר ומתבהר עם השנים, שבעתיד הלא רחוק יגיעו לכאן ארכיאולוגים עם מבטא לא מוכר. קפדניים וחרוצים וערלים. הם יגיעו כדי לחפור ולחלץ את שרידי תקופת הביניים האזוטרית הזו בתולדות צומת היבשות הים תיכוני. מכתובות הרחוב המשופצות הללו הם ילמדו כי לצד דמויות רציניות ומכובדות ורצחניות למדי היו בנמצא גם אחרים, שאיכשהו עלו על הקטע שהעם מטומטם.

 

(ולהלן הראיות)