שיקופים

צדקה והישרדות בקיבוץ גלויות

Posted in גחמה, צילום by דן זלצר on פברואר 14, 2012

על אפם של הלכות והוראות הפעלה ד'אורייתא, המפרטים את הכרח מתן הצדקה למען יתקן אדם את דרכו התועה, האדם המודרני מציית לחוקי הביולוגיה. המדע המדוייק יודע לפרט את מיני אפשריות הפעולה הנגזרות מתור(ו)ת המשחקים המורות מתי עלינו לרמות ומתי לשתף פעולה למען שימור והצלחה גנטית. וראה זה פלא, שסימולציות ממוחשבות מתורת המשחקים עובדות טוב יותר עם אמבות ועכברי מעבדה מאשר עם מהמרי הבורסה והצרכן הרציונאלי, ועוד פחות מכך עם שליטים פסיכוטיים. פלא. שכן המשחק האבולוציוני התקשה להסביר תופעה די רווחת בעולם החיות, תופעה שזכתה לכינוי 'אלטרואיזם', כלומר הקברה של יכולת (fitness) אישית (בצורת משאבים, נקבה או טרטוריה) למען האחר. דארווין ביסס את תורתו על התנהגות הפרטים בכל מין וקבע כי התנהגות היחיד "never produce in a being anything injurious to itself, for natural selection acts solely by and for the good of each." מאז ימיו של דארווין התיאוריה התפתחה לראות את הקבוצה (group selection) כמכלול בו פרטים מקריבים עצמם למען האחר במאבק ההישרדות של המין. וכך ה'אחר' בביולוגיה הוא אמנם מגוון אך מחושב לפי מידת הקרבה המשפחתית של המקריב (אח, אחיין, דודן וכדומה), מתוך היגיון פעולה ברור: ההקרבה מתבצעת למען תכלית שימור הקבוצה. כך נשמר עיקרון ההישרדות האנוכי של דארווין רק בשינוי אדרת בה הגנים שולטים במשחק בעוד הפרטים בקבוצה משמשים להם פיונים. בעיית האלטרואיזם – אגב מושג שהגה אוגוסט קומנט, אבי הפוזיטיביזם! – מתבהרת לכן כלא יותר מאנוכיות הגנים במאבק על משאבים. זה נשמע הגיוני למדי רק שישנם קבוצות שמקריבות עצמן למען קבוצות אחרות, שלא משתתפות איתן בעיסה הגנטית. שוב, פלא. ובעוד ביולוגים (Hamilton) דנו סלקציה לפי קירבה (kin selection) צצו תיאוריות מתמטיות שידעו לתאר (ולצפות מראש) אם קבוצה בוחרת בהתנהגות אנוכית או אלטרואיסטית (Price). תיאורמה מתמטית ידעה להראות כי התנהגות אנוכית של פרט טובה מפרט אלטרואיסטי – אך גם כי שיתוף פעולה אלטרואיסטי טוב מהתנהגות אנוכית של כמה אלפות. טוב משמש פה במובן 'טוב להישרדות המין'. ועוד פלא: מינים שונים משתפים פעולה, מקריבים האחד לשני (נלחמים באוייבים של אחר וכדומה) בעבור הישרדות הדדית. ומנגד, אחרים פוגעים בעצמם, בבני מינם ובמינם שכנים, בצורה שכל מודל מתמטי של תורת המשחקים יאלץ לחשבן כחסרת שחר בעבור עיקרון הישרדות (של היחיד והקבוצה גם יחד!). והחשבון ממשיך: האדם המודרני הציב במרכז את האגו, ולפי מיטב המסורת הנוצרית קבע את טיבו המרושע והאנוכי. מאוגוסטינוס עבור בהובס ולאקן עובר קו דק של אמונה חרדה ברוע האנושי. האחרון אף קבע כי הצו הישועי ל"אהוב את שכנך כעצמך" אינו אלה אירוניה: שהרי האדם שונא את עצמו. ואנו מתפלאים שהסדר החברתי משופע אומללות. לפי החשבון הביולוגי האחרון, פעולה אלטרואיסטית עוקבת שחררת הורמון (oxytocin) מעורר – כך שכל נדבה וצדקה הן לא יותר ולא פחות ממשתנה בפונקציה הביוכימית של יונקים.

להבדיל מהפיסיקה המודרנית שמאז ימיו של ניוטון עברה שיכלולים וקפיצות מחשבה שמזמן הותירו את הרציונליזם הרדקטיבי והנמכניסטי מאחור, הביולוגיה נותרה לא הרחק מדארווין – אמנם עם נושאי דגל קולניים כדוקינס אך נטולת מהפכנים כאינשטיין ושרדינגר והייזנברג ובוהם ועוד ועוד. פלא. והנה עוד אחד: כל בוקר מתאספת קבוצת חברים ישראלים בדרום העיר לחלק תה ולחמניה (עם שוקולד השחר!) לפליטים המחזרים אחר עבודה יומית בצידי הכביש. כאמור, אין תיאוריה מדעית שתסביר את התופעה – אך היא עודנה בגדר עובדה.

להלן הראיות.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה בדרום תל-אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה בדרום תל-אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.


חלוקת תה ולחמיה בדרום תל אביב, 2012.


חלוקת תה ולחמניה לפליטים בדרום תל אביב, 2012.

חלוקת תה ולחמניה, תל-אביב, 2012.

לתרומות להמשך פעילות הקבוצה ניתן לפנות למיכאל: 054-4319906

מודעות פרסומת

360 מעלות של אימה טכנולוגית

Posted in Uncategorized, גחמה, צילום by דן זלצר on אפריל 5, 2011

http://www.360cities.net/javascripts/krpano/krpano.swf
Damage in Rikuzen-Takada, Iwate Pref. (13) in Japan
(אני לא מבין מדוע הקוד לא עלה ומקושר כמו שאמור אבל ככה זה – לחצו על הקישור השני לקבלה הרצויה)

הנה שוב באה הטכנולוגיה לעזרת הדימיון הכושל והשכל הנחשל, משמשת את המסלול הדורסלי והונטרלי של המערכת וויזואלית המשוערת כדי שנבין את עוצמת ההרס. ואני שוב לא משוכנע שזה עוזר, לא להבנה ולא לסמפטיה ולא לאמפטיה ולא לפיוס הרוחות הכועסות והמטורללות-אפס של זמנינו. שוב עולה הצילום כתחליף וכאקסטנציה של העין האנושית, כמו משקפים שרק עולות במספר – יש בה עדות ממשית להמשך הניוון השרירי והתלות בעדשה. אנו לא נעשים מודעים יותר, מיודעים יותר, רואים למרחק או לעומק, כי אם ההפך הוא הנכון: הגברת ה"כמות" וה"איכות" תרמה עד כה לירידה ביכולת הרגשית/רוחנית/תבונית (בחרו את המושג הפרדיגמטי ההולם לכם), והמתבונן למד כעת לשכלת (עקרונות תבוניים) ולכמת (עקרונות מהותיים) ולצרוך (היסטוריה מתה) ולשמור עצמו הרחק מכל התמודדות אנושית הולמת: אבל, אימה, הכרת תודה ושייכות ואפסות וכדומה.

מתאגרף בזירה: על תיעוד וסמלים והקשר הלא הכרחי ביניהם

Posted in Uncategorized, גחמה, ספקולציה, צילום by דן זלצר on אפריל 1, 2011


"אתה אישיות גבולית" אמרה חברה בבר שכונתי הומה, ועודני תוהה אם היתה זו מחמאה או מחאה (האחת עוקצת בסטיה אפשרית והשניה מחמיאה באפשרות סוטה). שבועיים קודם אספתי סריקות של ארבעה סרטים שצולמו איאז בסוף הקיץ והבוקר נגשתי אליהם שוב, לבחון את גבולות אישיותי הסוררת. ראשית בא הברירה והמיון אחר דימויי משמעותי והולם ואז בא הרכבם לקו מתמשך ורציף (תוך ברירה נוספת). עד כאן, חשבתי לעצמי, אני נורמלי. בעודם מסודרים על המסך ניסיתי להבין מה משך וסקרן אותי באירוע המצולם, מה משך את המצולמים ולבסוף, מה הוא זה המצולם. חשבתי על שיברי הנפשות הניבטות, על הופעתם המשכנעת ועל חזותם המוחלטת. נדמה שלא זכרתי אותם כלל, לא את הפרצופים הללו, לא את הסצינות, ובעיקר, אף לא אחד מהרגעים המתועדים. זכור לי שהמעטתי להביט בעיינית ושלרוב כיוונתי את המצלמה (ונקרתי) כרפלקס סקרנות קצר. תהי השיטה אשר יבחר הצלם, כעת על המסך עומדות הדמויות כסמנים לפיענוח. אין זה "חיפצון" במובן השחוק, כאילו ניטלה מהם אישיותם וחירותם בתהליך של ניכור עצמי (אף שהאפשרות לצערי קיימת, בפרטיקה ובתיאוריה). המסך מקרין את תוצאות המעבר מנוכחות חייה לאות דוממת, גלגול גוף חולף באות נבדל ועצמאי. האות הוא קיניינו של רושמה, והיא שבה ונוצרת באדם (הצופה), לכאורה חפץ למסירה ולעיבוד – אך האות תוכנה חווית כולית נשגבת ומראותה פלא. לכך נתונה סקרנותי ונדמה שכך גם הקהל בזירה.

אותות אילו שייכים כעת לחיי רוח ודעת נפרדים. ניתן לרקוח מהם ראיה ועדות ונתון בתהליך אנליטי (ובתקווה סינטטי) ואפשר שיופיעו כסמל, אות רווי וסוער של רוח חיה, רוח שאין לאומרה אלא בסמל. הסיפור שעולה מבין הסמלים – מתאגרף בזירה.. – אינו נוגע לחירותם או לגופם ונפשם הפרטיקולרית של המצולמים (אף שעד כמה שהסיפור עסוק באיסוף ראיות לזהוי ישנה סכנה שהצד המעבד יפגע בנפשות הסיפור). כסמלים, מופיעות הרוחות בעתיקותם המקורית, הווה משתמשך בו יצורי המימד משחקים לפי קוד נושן. וכראיה עולות הן מצלמם של מתאגרפים וקהל סביב זירה, פולחן מפואר בן אלפי שנים השב ומציץ ומופיע בדמויות מתחלפות, פה בתלאביב, בפרובינקיה פלסטינה של המערב השוקע.

והנה מופיע הגבול שוב, גבול האישיות, בו האדם חדל להיות מתאגרף בזירת חובבים, הוא כעת גיבור בטקס יצרי ואקסטאטי של מאבק, סבל ותהילה. ריכוזו ומיומנותו גוברים על פחדיו והוא מקריב עצמו לגורל, עיתים יפצע ויובס ועיתים יתהדר בזרי דפנה ובמראה אפולו, מחזה השמור בעיני הקהל לחזון אלוה, להתגלמות האל בבשר החי. האירוע מורכב מחזורים מרוכזים של אלימות, הרפיה והכנהלסיבובנוסף, ומשתתפים בו כל הנוכחים באירוע (בדרגות מעורבות משתנות). הללו מרכזים את רוחם לקראת החזון החי והלה, בתמורה, מודה לקריאתם ומקריב עצמו במימוש החזון בגופו. המתאגרף חוצה את גבולות אישיותו והקהל מצטופף בכדי לאפשר זאת ובשביל לחזות בתהליך המעבר החי. ובעוד הסבר פונקציונאלי מביא אותנו בביטחה אל מפתן הסמל וחשיבותו באירוע, על מנת להחשף ולעמוד על תוכן הסמל עלינו לחוות במתאגרף כבחזון – או אז נתוודע לסיפור הגבורה המגולם בדמות המתאגרף החולף.

אין זה מפתיעה שמתבלבלים כה בימינו נוכח מיני האמתות שניתנו לו לאדם למצוא, וכי נוטים להמעיט בחשיבות כל אות יחידה, שכן רבות מספור הן ומי זה שידע את כולן. יחידות הופעתן גם-היא מקשה לשחזר את תוכנן כערובה לאמיתותן האמפירית-מדעית, אף שזה האחרון, המדע, גם הוא נולד באות ייחודי ורק מתהדר באיצטלת שיחזורו התיאורתי (שהרי אין אירוע, כל אירוע, חוזר על עצמו.. איפושהו יש לזה הוכחה מתמטית). אולם לאמת פנים ומינים אינספור – ולאמת טעם ומידה יחידנים, הללו שניכרים באיכות חווית ההכרה הביוגרפית. לכל מצב הכרה בעולם סך ראיות ייחודי, ולאור זאת יש להבין את הקושי להשליך ולהקיש בין ראיית הכרה אחת למשנה (והנה שבה תחושת הגבול הטורדת). אולם אין בכך כדי לסלק ולפתור את תוכן הכרת הפנטזיה במחי ברירת-טעם הכרה אחת בלבד. אם לעתעתה קשה לישב בין תוכן אקסטטי לבין טבלאות נתונים חשבוניים, אל למתודה להכתיב את איכות הכרת העולם אלא לבוא לעזר בתחומה, ולפחות להכיר בתחום השגתה. בפיסיקה (המודרנית, אך גם בעתיקה) מתגלים חוקים שונים הנוגעים לרזולוצית תצפית משתנה,ואף שלא ניתן לישב בין שלל החוקים הסותריםלכאורה, הרי שבגדר כל מימד החוקים תקפים, וזה ערכם המדעיטכנולוגי.

וודאי שלא לכל אירוע קיים מימד פולחני ומשמעות סמלית שתוכנה מצוי במצב תודעה לא נורמטיבי, אך לחלקם – יש ויש, ופה מצוי הגבול אותו חוצים כל בוקר מיליוני העמלים בפקקים, עושים את דרכם למימוש הפנטזיה הקיבוצית הקרויה 'מודרנה'. אך נדמה כי גבול זה מסומן רק מצד אחד, מצד הנורמה, דעת רבקולית ואיתנה המבקשת להסיח לרגע את זכר המיתוס והסמל והרוח החיי לטובת אתיקה חילונית מפוקחת וערה, המפיקה את אליליה בפס יצור ועלפי תכנון משוער.

ואילו המיתוס עוד חי: בחלום, בסמלים ובשפה האנושית, והללו ממשיכים מצידם לפעול ולהפעיל אותם גופות מונפשות בחלום הנורמה הגדוללאשורה, רוח הנורמה עכורה ומלאה סיוט ובלהה. בה מנסה האדם לחיות את חייו. עד כמה שהנורמה מחדדת את הגבול ומתעלמת מהתהום כך היא מעצימה את הסיוט למידה פתולוגית, עמוסת פטפוטי רציונאל בטלים.חברתנו גדולה וחזקה ומתוכחמת וכך גם מידת הבידול הפנימי והפירוד החברתי והמרחק ממתפן יעודה, ואלה הם פני סרביני הכרת הרוח. מקור הסיוט (טרם הפך פתולוגי) בגבול שחווה ההכרה עוד טרם היוולדה, ואילו שאר החלום נע בין התאחדות אוקיאנית לפוטנציה אחדותית. התמדת הסיוט, להבדיל, תלויה ועומדת מחוץ להיקף מצומצם זה ואני מסופק עד כמה ניתוחו יועיל. נוכח המאמץ הרציונאלי של ימינו האמון על מציאת פתרונות דוחק לחיים נוכח הסיוט המתפרץ, מפחד לאבד את זהותו אם חלילה יתיר את חווית מלאי ההכרות, נדמה כי גם ניסוח פעולתה הלוקה לא יועיל לה, או לנו.

החלטתי לכן לראות בהערת חברתי מחמאה, לעולם אין מספיק מאלה – ומחאות יש בשפע.


צולם במועדון איגרוף תיאלנדי במרכז קהילתי בדרום תל-אביב. נכחתי במקום 40 דקות בלבד (התחייבות מודחקת ומפתיעה אילצה אותי לעזוב מוקדם מהצפוי ולפני הקרבות ה"באמת מדהימים" כעדות חברה שנשארה עד הסוף), וצלמתי בשני סרטים 160 ו400 אס"א.

Tagged with: ,

הפרצוף שעולה ממעבה היער הוא שלך

Posted in ספקולציה, צילום by דן זלצר on אוקטובר 24, 2010

JR על חומת ההפרדה

פרס עשיר ויוקרתי הוענק לאחרונה לצלם פוליטי צעיר ומסתורי, JR, המסתובב בעולם עם מצלמה ורעיון. חלק מהקוראים וודאי זוכרים את עבודתו בארץ שהציגה פרצופים גרוטסקיםמחוייכים של ישראלים ופלשתינים שצולמו בעדשה רחבה ובזווית נמוכה ויצרו – אולי – תחושה כי שני הצדדים מגוחכים באותה המידה. התצלומים הוצגו לאורך החומה ובמקומות מרכזיים בארץ על גבי פוסטרים ענקיים בסגנון פרסומי מובהק, ונדמה שעוררו אהדה בקרב המקהלה החשודה גם אם לא זכורה לי כל התייחסות ממסדית/תקשורתית ישירה לעניין. גם לא זכור לי שבא השלום או הבנה מחודשת בין הניצים. על-כן פועל JR תחת מעטה אנונימיות כבדה, בדומה לאמני גרפיטי שלאחרונה זוכים בעדנה ועוד מזה בנסיקה בערכם הבורסאי, ועוד נדמה כי מסיכה זו הולמת היטב את אופיה הכמוחתרני של אמנותו שבשליחותה הוא מגיע לקצות האלימים והמוכים של הכוורת האנושית.


JR בקניה

עוד בקניה

ואם לא הובנה נימת קולי עד כה אז הנה: חוצפה, 100 אלף דולר לעוד "פרוייקט" שכל מאפייניו העיצוביים/סגנוניים נועדו לשמש גשר קנה רצוץ בין המוסרנות השמאלנית לבין מושאה האומלללכאורה; ה"קורבן/אחר" מוצב כאידיאהפיקס שלעולם מצביעה עד כמה שעון הצדק לעולם מאחר לפגישה (גם אם במקרה מדייק פעמים ביום). העיניים הפעורות למראה הכיבוש כמו למראה הפבלה הברזילאית או שכונות פחונים באפריקה – הללו לא נועדו לעיני התושבים (החיים בצל המבט הענק התמידי) כמו לעיניי המערבי השבע (כזכור – 100 אלף!) החש מבוכה ממראה העוני והסבל שמדיניותו הסומיה משכללת כתופעתלוואי לשפע. והרי הוא רגיל להביט בהם, במסכנים, מורגל לראותם בסרטים ובכתבות עומק על אודות גודל האבל והעוגמה, ובעיקר אולי מורגל להשתמש בעינים כבאיבר מכונן הרבה מעבר לחשיבותו הפרקטית, לבטח יותר ממה שנוהגים ליחס לעניין מרבית "המסכנים". והנה בא פרוייקט ש"נותן חזרה לקהילה" בדיוק את מה שאנו עושים כבר שנים: דמוניזציה, אסתטיזציה, ראיפיקציה מושגית וספקטאקל להמונים – הכל רק לא להגיד שהם אנשים, אנשים בדיוק כמוך, שסובלים מטימטומה של המכונה ה(כברלא-כל-כך)מערבית, אבל שאיכשהו שם, הרחק במחוזות בהם החיה עזובה לנפשה הייצרית להאבק את חייה ברפש האדמה, שם במעבה המאפיליה, קל לצלמה ולהרגיש נאורים לעילא. עטופים בגלימת מאטריאליזם היסטורי דק וחמושים במסכה פאוסטיאנית חקרנית, המצפון המערבי אוהב לאהוב את המסכןמחמדשלו כדי שעוד יעמוד הזין בסוף עוד יום של עבדות משמימה. תחת כותרות של "מעורבות חברתית" אנו מכתירים את הטרחנות האמנותיתאקדמית כמי שאכן מייצגת את הנעלה שבשאיפות האדם לפגוש בגברת "צדק ושיוויון" אף שעוד מעולם לא ניראו פניה החיים מחוץ לשיקוף הפלזמה היי-דפנישין .

אפשר להמשיך ולטעון כי גם פה ניכרים סממני החורבון הממשמש – אבל לא הייתי רוצה שתחשבו שכליית הציביליזציה הנוכחית, ובכלל האנושית, היא בגדר הרע, כי אם אדרבא, מצד האמת היא מן הצפוי ומן ההכרח.. ונאמר אמן.

מסתבר שיש לי תקיית בוידעם

Posted in Uncategorized, צילום by דן זלצר on יולי 23, 2010

זה זמן שאני מתעורר עם תחושות ושיירי מראות מראשית ימי כצלם ועד שהבוקר קם ועובר והנה נמשך היום ללילה ואני חולם אותם שוב.

מסיבות אחרות לגמרי הגעתי לבוידעם המחשב הישן, נברתי בתקיות והנה עלו לפני אותם מראות מימי הראשונים כצלם.

ממרומי אותו בוידעם ווירטואלי נדמה כי בחודשי הצילום הראשונים שוטטתי בין אירועים ללא הבחנה רבה, ונדמה כי יותר מכל הם שימשו כקנווס לניסוי ולבחינה של הטכניקה והקומפוזיציות שראיתי אצל צלמים אחרים (קרטש, ווינוגראד, פרנק.. אם להזכיר את המרכזיים). קשה להפריז בחשיבות השלב המתחקה הזה, בו יותר משעולה סגנון ואופי אישי ניכרת המשיכה וההקסמות מצילום שאולי יום אחד עוד יקבל תו אישי יותר. כך הם גם זיכרונותי מהתקופה – לפני חמש וכמה שנים – נוגעים ביצירות הגדולות להן נחשפתי לראשונה, ופחות לחוויות היותר "אישיות" לכאורה שפגשתי בטיולי.

חשבתי להקדים ולספר לכל תמונה כמה מילות הסבר ורקע – אבל אשאיר את זה בצד לעת עתה.

Tagged with: ,

לצלם בשקט

Posted in Uncategorized, ספקולציה, צילום by דן זלצר on יולי 21, 2010


התלוותי כצלם סטילס לכתב וידאו יהודיאמרקאי. נפגשנו לראשונה בקהיר ואם ביקורו הקצר בארץ קבענו להסתובב. בטלפון הוא נשמע היה נלהב לצלם “מועדון דראג בעזה”. חייכתי ושאלתי אם הוא נוסע לעזה? כן כן, הוא ענה, ממש ליד עזה, יהיו הומואים ערבים ויהודים ביחד, בעזה. פנטזיה שכנראה רק דקומנטריסט ניויורקי יכול לעכל, ומי אני שאנפץ לו את התקווה. אז נסענו. לאשדוד.

לא היו ערבים עד כמה ששמתי לב ומעזה לא שמענו מילה, אך בכניסה הבנתי כי אין זה מועדון הומאים רגיל, כלומר הוא לא  תלאביבי. הבעלים שישב בכניסה אמנם נראה מעודכן בגינוני הקהילה אך בעודו מבקש להתחשב בקהל המקומי ולא לצלמו חלפו על פני דמויות שלא הסגירו מאום מנטיית לבם. הבר עצמו היה חשוך (מדי) ופשוט, עד מהרה נעשה שמח וקולני. לבד מהופעת הדראג לא הייתי חושד כי מדובר במוסד גאה. מדי פעם יוצא להתקל בתופעה שמחמת טבעה החרישי, המוצנע, הנחבא דורשת יחס הולם: ללא מאמץ ל"פריים" חושף, מבלי לחפש את הדרמה, את הפנים טעוני המבע והתנועה העצורה.


כאמור התלוויתי לאמני הבמה, שעשו את דרכם מירושלים ונדמה היה שהם רואים בהופעה באשדוד מעין שליחות. ניכר שהם רגילים לתנאים טובים יותר אך מנגד זוכים להערכה ויחס חם וביתי שאולי העיר הגדולה חוסכת מהם. הם ממשיכים מסורת תיאטראלית מכובדת של גרוטסקה ואירוניה החודרת מעבר לכמיהות ולפחדים ארוטיים ומעלה ביקורת נחוצה ושנונה ומושתקת. היותה נחבאת ומצומצמת לקהל גאה עשויה ללמד עד כמה רווחת מידת האנליות החברתית, עד כמה הבריות קפוצות, שוגים ברציונאליות מעושה ודבוקות למצגי ראליה מבויימת היטב (כשאין מונדיאל).


זו הזדמנות טובה להציג טבלה מאירה משל חוקר בריטי, טיילור שמו, שחקר תרבויות עתיקות עם דגש על התרבויות האירופאיות הקדם נוצריות ואת מעברן הדרמאטי ורבהפנים מחברה בעלת מאפיינים אישייםקולקטיביים אורליים לאנאליים.

כאמור, נצטמצם לטבלה (שקצת שיפצתי לקורא המודרני):

From “Sex in History” by Ratrray Taylor

PatristAnal Matrist – Oral
Restrictive attitude to sex Permissive attitude to sex
Limitation of each sex social rule Social rule applies to character
Women seen as inferior, sinful Women accorded high status
Chastity more valued than welfare Welfare more valued than chastity.
Politically authoritarian Politically coessential
Conservative: against innovation Progressive: revolutionary
Distrust of research, enquiry No distrust of research, innovation
Inhibition, fear of spontaneity Spontaneity: exhibition
Deep fear of homosexuality Deep fear of incest
Sex differences maximised (dress) Sex differences minimised
Asceticism, fear of pleasure Hedonism, pleasure welcomed
Father (sun/abstract) religion Mother (earth/mysticism) religion

החוכמולוג וודאי יעיר כי טבלה, באשר היא, אנלית היא. הצדק עימו והכבוד גם. ניתוח הטבלה בידי אותו לוגיקן אכן יוביל למסקנה דיכוטומית וסכמאטית שוודאי לא מתיישבת עם מורכבות המציאות. ולכן מומלץ לקרוא מעט מתיאור החברות העתיקות, שהשאירו טביעות ושרידים מועטים לכאורה, אך מסורתם הגיע אלינו והדהדה היטב בכתבים וממצאים מאוחרים. וכן יש לציין כי ההבחנה של טיילור, בין ביתר, זונחת את הבחינה המסורתיתמשהו של מוסדות ונהגים פאטרנליסטיים ומאטנליסטיים, המציגים את החברה דרך הבנת המבנה הפוליטי, אלא שהוא מבקש לבחון דווקא נטיות והרגלים וסנטימנטים פסיכולוגיים, שהשפעתם הדינמית בחברה היא שבונה את מוסדותיה בעירוב מישתנה.


נדב ואורי ליפשיץ מדפיסים

Posted in צילום by דן זלצר on אוגוסט 9, 2009

ועוד מקורות האב ובנו לבית ליפשיץ. היה חם מהרגיל בעליית הגג שבסטודיו, שם עומד מכבש הדפוס. נדב הדפיס תחריט לפי דיוקן פליטה מכלא קציעות שצילמתי לפני שנתיים. גם אז, בכלא קציעות, היה חם מהרגיל. אם זה נקרא לסגור מעגל – אני מעדיף אותם פתוחים.

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Tagged with: , ,

וידאו למר גולני

Posted in צילום by דן זלצר on יולי 14, 2009

 

צילום: רן גולני

 

 

מר גולני עוסק בשנים האחרונות בנושא ימין-שמאל: כמיומנות, כצורת פעולה, כתנועה והלך מחשבה. להבדיל מהאמן המקומי המצוי, למר גולני אין ז'רגון אידיוסינקרטי שימקם אותו בסצינה הברנג'אית עטופת נייר הצלופן, ובכל זאת, ולהבדיל, יש לו כישרון ויכולת וחזון. מר גולני, שהו מעין צ'רלי צ'פלין שכזה, מוסיקאי וצלם ולוחם קונג-פו (אם למנות רק מהסוף), גם לא רוצה להיות אמן, אך מכיון שאני מאוד קרוב למר גולני, אחסוך מעצמי ומכם את הניסיון לביקורת אמנות, ובכלל, עדיף בלי מילים. תמיד, ובפרט באמנות.

 

<a href="http://www.exego.net/admin/

 

<a href="http://www.exego.net/admin/

 

* ורן ביקש למסור את תודתו לפאבל בולו על עזרתו בהכנת הוידאו.

Tagged with: ,

אחר"צ עם אורי ליפשיץ (תצלומים)

Posted in צילום by דן זלצר on יולי 3, 2009

סדרה קטנה ממפגש עם אורי ליפשיץ. זה התחיל בחומוס, המשיך בשיחה ארוכה ומתמשכת, ואז ביקור בסטודיו, שהוא בעצם אטלייה שכזה, בית גדול בקצה פלורנטין, מלא עד גדותיו בציורים ופסלים פרי ידיו של אדם שלא חדל ליצור ולשאול ולבעוט במה שרק ניתן.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
את יתר הסדרה ניתן לראות כאן.
 
Tagged with: , ,

עידכונים לנשיא

Posted in צילום by דן זלצר on מאי 18, 2009

והנה זה יוצא.. מגזין אמרקאי אופנתי למדי מספר כי הנשיא לשעבר, בוש ה-2, יבל"א, היה מדי בוקר מקבל לידיו עידכוני מודיעין צבאיים על אודות התקדמות המלחמה כנגד העם העירקי. נניח לתוכן העידכונים. נוסף על היותם סודיים ביותר, סביר להזניח (מיכאל!) שהם נערכו בידי אותם מוחות שמצאו הוכחות חותכות לכך שהבובה שהציבו בשנות ה-80 כנגד העם האירני, מר סאדאם ז"ל, מחזיק עתה בנשק להשמה המונית. ניחא. לידנו הגיעו רק עמודי הפתיחה. ודי בהם לרמוז על תכולתם.

“It is God’s will that by doing good you should silence the ignorant talk of foolish men.”

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז היו שחשבו שמנהיג העולם החופשי לשעבר היה אדם פשוט, ישיר, מחוספס, לא משכיל: מייצגה של האומה האמריקאית במלא מובן המילה. והנה, איפכא מסתברא: מדובר באדם מעודן שביקש ממיטב המוחות להציג בפניו את פני המציאות, דבר דבור על אופניו, תמונה וטקסט, אימרות כנף, ציטוטים מן המקורות – השראה. חלילה אם נבין את הדברים כאילו הייתה האימפריה מונעת ממניעים דתיים, אם נראה במלחמה מסע-צלב נקמני. אף נטעה לראות בכך מיליטריזם סר טעם ותאב שררה, נוטף קיטש ורגשנות, צר מוחין ועבה מצח.

מדובר בגרסת אלפא לכל יתר העידכונים והידיעות שזרמו מטה וחלחלו לתקשורת. ללא יופמיזם ומניפולציה, ללא עיגול פינות ועידון והתאמה לפי חיתוכי טעם וריח המוניים. הנה הם לפניכם: מראה מקורות התקשורת בת זמנינו. האמא של העמודים הראשיים ופתיחי מהדורות החדשות. ה-ursprung!